תיאו אנגלופולוס נהרג בתאונת דרכים

מאת: אלון רוזנבלום

תיאו אנגלופולוס, אחד הבמאים הבולטים בקולנוע האירופי של העשורים האחרונים והבמאי היווני הנודע והנחשב בכל הזמנים, נהרג בתאונת דרכים, הוא היה בן 76 במותו. על פי משטרת אתונה, הבמאי, אשר שהה באתונה לצרכי צילומי סרטו החדש, "הים האחר", נפגע בראשו לאחר שרוכב אופנוע פגע בו כשחצה כביש. הוא הובהל לבית חולים ושם נקבע מותו.

[*]

אנגלופולוס, שהיה ידיד ישראל וביקר בארץ מספר פעמים רב יצר קולנוע בלתי מתפשר, כזה שדרש מהצופים מחויבות וריכוז. את הקריירה הקולנועית שלו החל בסוף שנות השישים ומאז תרם לקולנוע העולמי כמה מהסרטים המופלאים ביותר בהם "נוף בערפל" ו "מסע לקיתרה". רק בעשור האחרון ביקר הבמאי בישראל פעמיים. ב- 2005 הגיע לפסטיבל חיפה שם הוקרן סרטו "האחו הבוכה" וב- 2009 הגיע לפסטיבל הקולנוע בירושלים שם הוקרן פרק ההמשך, "אבק הזמן". את החלק השלישי בטרילוגיה, "הים האחר", אותוח צילם בימים אלו, לא הצליח להשלים.

סרטיו של אנגלופולוס אופיינו בשוטים ארוכים ומסוגננים, בשתיקות מהורהרות של גיבוריו ובסיפורים, שרובם, סיפורי מסע בנופי יוון.

ההיסטוריה המקומית והחברתית של יוון העסיקה רבות את אנגלופולוס בייחוד בטרילוגיית הסרטים "הימים של 36" (1972), "מסע השחקנים" (1975) ו"אלכסנדר הגדול" (1980) שסקרו את הנוף התרבותי המשתנה של יוון הכפרית באמצעות אפיזודות מן ההיסטוריה המודרנית.

[*]

הטרילוגיה הבאה התעסקה במקומה של הטרגדיה בתרבות היוונית וכללה את הסרטים "המסע לקיתרה" (1984) שביטא את שתיקת ההיסטוריה, "מגדל הדבורים" (1986) בכיכובו של מרצ'לו מסטרויאני, שביטא את שתיקת האהבה ו"נוף בערפל" (1988) שביטא את שתיקת האל.

[*]

סרט נודע נוסף שלו, "מבטו של אודיסאוס" (1995) עסק במיתוס של אודיסאוס. הרווי קייטל מגלם בסרט במאי קולנוע בשם א', שחוזר למולדתו יוון ויוצא למסע בעקבות גלגלים אבודים של הסרט היווני הראשון שצולם אי פעם. עניינו של אנגלופולוס במיתוסים יווניים מכוננים התחבר בסרט הזה לאהבת הקולנוע שלו, כשברקע שנת המאה לאמנות הזאת.

אנגלופולוס זכה להצלחה והכרה בעיקר באירופה ועשרות הפרסים בהם זכה בפסטיבלים נחשבים כמו פסטיבלי הקולנוע של ברלין, קאן וונציה מעידים על כך, אולם, מעבר לים, בארצות הברית, הוא נשאר כמעט אלום שם ומעולם לא היה מועמד לפרס בולט (גלובוס או אוסקר).

מותו של אנגלופולוס מסמל גם את מותה של תקופה. הוא היה אחרון הבימאים המהורהרים, הפילוסופים, דוגמת אנדריי טרקובסקי. בימאים שהקולנוע הצורני והמסר היה חשוב יותר מהסיפור והעלילה.