Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל קולנוע דרום

בפעם ה-15 נפתח אמש פסטיבל קולנוע דרום באירוע פתיחה בסינמטק שדרות בו הוצג לראשונה סרטו החדש של מני יעיש - "אבינו". הפסטיבל יימשך עד יום חמישי אז יוצג סרטו החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת") "מעבר להרים ולגבעות", שיוקרן בו לאחר הפרמיירה העולמית שערך בחודש שעבר בפסטיבל קאן. כל הסרטים בפסטיבל הם ללא תשלום, אז אם בא לכם לראות סרט באווירה אחרת זו בהחלט חוויה כדאית.

ועכשיו לענייננו, איך היה סרט הפתיחה של הפסטיבל? לאחר נאומים ארוכים כאורך הגלות בפתיחת הערב ולאחר ציפייה בת 4 שנים מאז סרטו הראשון והמצוין של הבמאי מני יעיש "המשגיחים", משמח לראות כי התפרצות הכישרון הזועמת שהייתה בסרטו הראשון, לא דועכת בסרטו השני בו יוצר יעיש מותחן-אקשן אלים, דחוס ומהנה. כמו ב"המשגיחים", שעסק בחברי ילדות בבת ים שמקימים משמרות צניעות אלימות כדי לכפות את דרכם על שאר התושבים, גם כאן גיבורי הסרט נעים בנתיב הרסני של אלימות וגם כאן הדילמה המרכזית של הגיבור היא להחליט באיזו דרך עליו לדבוק והשאלה האם יש לו אפשרות להיחלץ ממעגל הדמים אליו נקלע. וגם כאן שאלת האמונה והאפשרות לגאולה מלווה את הסרט לכל אורכו.

[*]

גם ב"אבינו" מופיעים בתפקידים הראשיים צמד שחקנים שליוו את יעיש בסרטו הראשון - מוריס כהן ואשתו בחיים רותם זיסמן-כהן. מוריס מגלם את עובדיה, מאבטח במועדון לילה ים תיכוני בבת ים, שבלילה מפריד בין המבלים השיכורים, ביום עובד כמוביל ובין לבין מנסה ללא הצלחה להביא ילד ראשון עם אשתו רחל. ראש ארגון פשע מקומי המבלה במועדון מפתה את עובדיה להצטרף לעסק ולעבוד כגובה חובות בשכר גבוה בהרבה מזה שהוא מרוויח בעבודתו היומיומית. בשל הצורך לממן את טיפולי ההפריה של אשתו מסכים עובדיה לכך ומוצא את עצמו במדרון חלקלק של אלימות ממנו הוא מתקשה לצאת. הדבר הבולט בסרט הוא האופן בו יעיש שולט לחלוטין במלאכת הבימוי. החל מהצילום העוקב אחר הגיבור ולעיתים סובב סביבו בדומה לסרטיו של סקורסזה, דרך פלטת הצבעים העשירה המקנה לסצנות במועדון הרגשה של הוליווד, עריכה מהירה, מוסיקה קצבית ועד לסצנות מכות אפקטיביות ומבוימות במיומנות בסגנון טרנטינו ישראלי, ועם עריכת סאונד שגורמת לך להרגיש בכאב כל מכה. לעיתים נדמה כי יעיש נהנה מדי מהאלימות המסוגננת שהוא מציג, אבל אין ספק שהוא מצעיד את סצנות האקשן בקולנוע הישראלי לגבהים חדשים.

יעיש מצליח לנטוע את הסרט במציאות ריאליסטית, להעניק לה נופך קולנועי וז'אנרי לחלוטין ועדיין להצליח לשמור על איזון נכון ולא לאבד את הצופה בתווך. מוריס כהן גדול המימדים סוחב את הסרט על גבו בתצוגת משחק שנעה בין קלוז-אפים מלאי רגש ועד לסצינות פעולה שלא היו מביישות את ג'ייסון סטיי'תם.

כאשר יוצא "אבינו" מתחומי המועדון ומנסה ליצור סצנות רגשיות יותר, הוא אינו מצליח לממש את הפוטנציאל שלו במלואו, כאשר גם הצילום והבימוי בסצנות אלו נראים סתמיים יותר ומושקעים פחות. גם מערכת היחסים של עובדיה עם אשתו נותרת לא מפותחת והשחקנית הנהדרת בדרך כלל רותם זיסמן כהן ("המילים הטובות") בתפקיד רחל נותרת עם תפקיד דל למדי ולא מספק.

למרות כשלים נקודתיים אלו "אבינו" הוא סרט פשע ישראלי כפי שרצינו כבר זמן רב לראות. זה לא עוד סרט שמנסה לשחק אותה הוליווד סטייל "כבוד" של חיים בוזגלו וכושל במשימה, זהו סרט מהנה, אינטליגנטי, מלא אנרגיה ואקשן של במאי מוכשר בשיא כוחו, שמעיד על יוצר שנמצא כאן כדי להישאר. אין סיבה שכאשר הוא ייצא לאקרנים "אבינו" לא יהפוך גם ללהיט קופתי של ממש.