חדשות קולנוע וסרטים

Seret מהעבר: 50 שנה ל-"הסנדק"

מדור Seret מהעבר
Seret מהעבר: 50 שנה ל-הסנדק
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
הוא נחשב לאחד הסרטים הגדולים, האהובים והמצוטטים בכל הזמנים, עם הופעות בלתי נשכחות של מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו, פסקול אייקוני והשפעות על מאות סרטים שבאו בעקבותיו. אך האם "הסנדק", שחוגג השבוע 50 שנה לצאתו, זכאי למעמד הזה? הכתב מתי לנג מבקש לשחוט את הפרה הקדושה והקונצנזוס הביקורתי כלפי הסנדק של הקולנוע
מה אפשר להגיד על סרט שכבר נאמר עליו הכל? אין ספק כי "הסנדק" – סרטו הקלאסי של פרנסיס פורד קופולה שיצא היום לפני חמישים שנה– הוא אחד מהסרטים שנידונו באופן הנרחב והמעמיק ביותר הן בשדה הביקורת והן באקדמיה. משהו בו הצליח לשבות את לבם של אינספור אוהבי קולנוע, והסרט אף הצליח למקם את עצמו בתחרות צמודה עם "האזרח קיין" על התואר הנחשק של הסרט הטוב בכל הזמנים (מקום ראשון במשאל 500 הגדולים של מגזין 'אמפייר') ובמקום השני בדירוג הסרטים האהובים על הגולשים של אתר IMDB. זאת לצד שלושה פרסי אוסקר, בהם לסרט הטוב ביותר, ושני סרטי המשך מצליחים. אני לא אבזבז את הזמן שלכם כאן בהכברת מילים על האיכות של הסרט, אלא אנסה לאתגר את המעמד הכל-כך קאנוני שלו בהיסטוריה של הקולנוע. למה? קודם כל, כי זה מעניין, ושנית כי זה חשוב לחשוב על היסודות מחדש.

"הסנדק" עוסק במשפחת קורליאונה, משפחת פשע איטלקית-אמריקאית שמושלת ביד רמה על רחובות ניו-יורק. בן המשפחה הוא מייקל (אל פאצ'ינו), אזרח אמריקאי טוב שמנסה להרחיק את עצמו מעולם הפשע שמשפחתו שקעה בתוכו. הקשר המורכב והמעניין ביותר בתוך המשפחה הוא זה שבין אב המשפחה, ויטו קורליאונה הכריזמטי (בגילומו האגדי של מרלון ברנדו) לבין מייקל. קשר זה נע בין מחוזות של הערכה הדדית עמוקה לסלידה ובוז מצדו של מייקל. קופולה רומז לנו כי סלידה זו נובעת מכך שמייקל מזהה בעצמו את אביו, ואכן דמיון זה מגיע לכדי מימוש מלא במהלך הסרט: התדרדרותו הבריאותית של ויטו מכריחה את מייקל להתייצב כפטריארך במקומו, ומייקל ממלא את התפקיד בטבעיות מפתיעה.



המוזיקה הגרנדיוזית של נינו רוטה והמשחק מלא הפאתוס עלול להטעות, אבל בואו לא נתבלבל: כמו כל האפוסים האמריקאים הגדולים (הסרט הזה נפרש על יותר משלוש שעות) הסרט הזה הוא בעצם צלילה אינטימית אל תוך נבכי נפשה של דמות, ואל השינוי התהומי שהיא עוברת. הערך של התהליך הפסיכולוגי הזה נובע מהדיוק חסר הפשרות של קופולה: נדמה שאין פרט אחד בסרט שאינו מכוסה. כל כיוון תאורה, כל אביזר, תלבושת, תנועה – כולם נושאי משמעות. דיוק זה הוא שהופך את הסרט לכל-כך מענג לניתוח, ושמאפשר לו לתפוס מקום נצחי בקטלוג הצפייה של כל סטודנט לקולנוע.

אין ספק כי סרט זה נחשב לפסגת היצירה של כל המעורבים בדבר: קופולה זכה להיכנס עם סרט זה לפנתיאון הבמאים הגדולים בהיסטוריה, ברנדו ופאצ'ינו יצרו כאן את התפקידים האייקוניים ביותר שלהם, וגורדון וויליס, צלם מעולה, יצר בסרט זה את הסרט שמימש באופן המובהק ביותר את הכישרון שלו בעיצוב דמויות בעזרת אור וצל. נדמה שאחד מהכישרונות המובהקים של הבמאים האמריקאים הגדולים הוא היכולת לקבל אנשים מוכשרים לעבודה על סרט. גישה זו תואמת את גישתו של קופולה לבימוי: הוא האמין כי במהות, בימוי זו פעולה שיתופית בה הבמאי יוצר הרמוניה בין אמנים שונים. לנוכח העובדה שקופולה קיבץ כאן כל כך הרבה אנשים מוכשרים בכל כך הרבה מחלקות שונות, זה מפתיע ומדהים עד כמה כל אחד ואחד מהם הגיע בסרט לשיא הגאונות שלו. אז מה אין בסרט הזה? מה לא תמצאו כאן לטעמי? ספונטניות, חיות, רגעים בהם הקולנוע מזנק אלינו מבעד למסך. חווית הצפייה בסנדק היא חוויה מאוד אינטלקטואלית, מתונה, רגועה. הסרט נבנה עלינו שכבה שכבה, מאפשר לנו לטבול בתוכו כמו שטובלים בבריכה קרירה – לאט ובעדינות. אין עם גישה זו בעיה מהותית, אבל עלינו לזכור שכל בחירה לצרף סרט לקאנון היא בחירה פוליטית: היא נובעת מאינטרסים אמנותיים מאוד מסוימים. העובדה שסרט כזה הוא אבן הבניין של כל הקולנוע האמריקאי המודרני, משמעותה כי כאשר אנחנו מעריכים סרט, אנחנו שואלים את עצמנו שאלות שקשורות לדיוק: האם האמצעים האמנותייים בהם הבמאי השתמש הם האמצעים הנכונים לשם העברת מסר או רעיון? שאלה זו דוחקת הצידה שאלות אחרות, כמו השאלה הקמאית והבסיסית הרבה יותר: מה הסרט עושה לי?



"הסנדק"" היה אבן פינה מצוינת בשביל קולנוע אמריקאי מסוים: הקולנוע של פול תומס אנדרסון, הקולנוע של סקורסזה, הקולנוע של סטיבן סודרברג, ואחרים. אבל אני מציע שאולי עבר זמנו. אי-אפשר להכחיש שהקולנוע עבר תהליך קיצוני של דמוקרטיזציה: כיום לכל אחד יש מצלמה והוא יכול פשוט לשלוף אותה ולהתחיל לברוא קולנוע. המשמעות הפרקטית של זה היא שהקולנוע כיום הרבה יותר מחובר לחוויות חיים אישיות ולנקודות מבט מאוד ייחודיות. הקולנוע גולש מתוך המרחב של קולנוע אל מרחב החיים. גם התנועה ההפוכה מתרחשת לעיתים: הקולנוע האמיץ מבקש לזנוח לגמרי את המציאות, וליצור משהו מופשט לגמרי. בשביל שני התנועות האלה, אני מאמין ש"הסנדק" הוא סרט כמעט חסר ערך.

כדי שהקולנוע יוכל לתת פייט כלשהו לשירותי הסטרימינג שדוחקים את רגלי הקולנוע באגרסיביות גוברת והולכת, אנחנו מוכרחים לתת לקולנוע לנשום קצת. ברור לי שכל אמנות חייבת קאנון כלשהו, ואני לא מבקש לזנוח כל קאנון, אני רק טוען שיכול להיות מועיל אם נצרף סרטים נוספים לקאנון: קחו לדוגמה סרט אחר של פרנסיס פורד קופולה, "אחד מהלב".? האם הוא מדויק? ממש לא. אבל האם הוא נוטף תשוקה והשראה אמנותית טהורה? האם הוא ביטוי של קול חד פעמי? בהחלט.

הקולנוע הוא אמנות צעירה יחסית, אבל ההיסטוריה שלה עמוסה לא פחות מזו של כל אמנות אחרת. אך מה שכמעט לא קורה בקולנוע זו יציאה נחושה כנגד מודל אמנותי מסוים. בכל אמנות אחרת אנו מכירים את תנועה, ויודעים עד כמה היא יכולה להיות מפרה: תחשבו על הוויכוח בין נתן אלתרמן לנתן זך, שהביא ליצירת זרם חדש של שירה עברית. מבקרי ספרות מכנים את תנועה זו של זך "רצח אב" – זך ערער את היסודות בכך שרצח את הקונצנזוס הביקורתי ששרר סביב יצירה שנחשבה כמעט אלוהית. הקולנוע מוכרח לעשות רצח אב, או שמא – רצח סנדק.
מתי לנג - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

 
רלוונטי
כתבות בהן מופיע/ה השחקן/נית אל פצ'ינו
 
חיפוש בארכיון 2000
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
2019
2020
2021
2022
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Minions The Rise of Gru1המיניונים 2: עלייתו של גרוציון גולשים10 / 9.6ציון מבקרים5 / 3.0
Persian Lessons2שיעורים בפרסיתציון גולשים10 / 9.4ציון מבקרים5 / 3.3
Elvis 20223אלביסציון גולשים10 / 9.0ציון מבקרים5 / 3.4
Top Gun Maverick4אהבה בשחקים: מאווריקציון גולשים10 / 8.8ציון מבקרים5 / 3.9
The Worst Person in the World5האדם הגרוע בעולםציון גולשים10 / 8.3ציון מבקרים5 / 3.8
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט