Seret מהעבר: 50 שנה ל-הסנדק

מה אפשר להגיד על סרט שכבר נאמר עליו הכל? אין ספק כי "הסנדק" – סרטו הקלאסי של פרנסיס פורד קופולה שיצא היום לפני חמישים שנה– הוא אחד מהסרטים שנידונו באופן הנרחב והמעמיק ביותר הן בשדה הביקורת והן באקדמיה. משהו בו הצליח לשבות את לבם של אינספור אוהבי קולנוע, והסרט אף הצליח למקם את עצמו בתחרות צמודה עם "האזרח קיין" על התואר הנחשק של הסרט הטוב בכל הזמנים (מקום ראשון במשאל 500 הגדולים של מגזין 'אמפייר') ובמקום השני בדירוג הסרטים האהובים על הגולשים של אתר IMDB. זאת לצד שלושה פרסי אוסקר, בהם לסרט הטוב ביותר, ושני סרטי המשך מצליחים. אני לא אבזבז את הזמן שלכם כאן בהכברת מילים על האיכות של הסרט, אלא אנסה לאתגר את המעמד הכל-כך קאנוני שלו בהיסטוריה של הקולנוע. למה? קודם כל, כי זה מעניין, ושנית כי זה חשוב לחשוב על היסודות מחדש.

"הסנדק" עוסק במשפחת קורליאונה, משפחת פשע איטלקית-אמריקאית שמושלת ביד רמה על רחובות ניו-יורק. בן המשפחה הוא מייקל (אל פאצ'ינו), אזרח אמריקאי טוב שמנסה להרחיק את עצמו מעולם הפשע שמשפחתו שקעה בתוכו. הקשר המורכב והמעניין ביותר בתוך המשפחה הוא זה שבין אב המשפחה, ויטו קורליאונה הכריזמטי (בגילומו האגדי של מרלון ברנדו) לבין מייקל. קשר זה נע בין מחוזות של הערכה הדדית עמוקה לסלידה ובוז מצדו של מייקל. קופולה רומז לנו כי סלידה זו נובעת מכך שמייקל מזהה בעצמו את אביו, ואכן דמיון זה מגיע לכדי מימוש מלא במהלך הסרט: התדרדרותו הבריאותית של ויטו מכריחה את מייקל להתייצב כפטריארך במקומו, ומייקל ממלא את התפקיד בטבעיות מפתיעה.

[*]

המוזיקה הגרנדיוזית של נינו רוטה והמשחק מלא הפאתוס עלול להטעות, אבל בואו לא נתבלבל: כמו כל האפוסים האמריקאים הגדולים (הסרט הזה נפרש על יותר משלוש שעות) הסרט הזה הוא בעצם צלילה אינטימית אל תוך נבכי נפשה של דמות, ואל השינוי התהומי שהיא עוברת. הערך של התהליך הפסיכולוגי הזה נובע מהדיוק חסר הפשרות של קופולה: נדמה שאין פרט אחד בסרט שאינו מכוסה. כל כיוון תאורה, כל אביזר, תלבושת, תנועה – כולם נושאי משמעות. דיוק זה הוא שהופך את הסרט לכל-כך מענג לניתוח, ושמאפשר לו לתפוס מקום נצחי בקטלוג הצפייה של כל סטודנט לקולנוע.

אין ספק כי סרט זה נחשב לפסגת היצירה של כל המעורבים בדבר: קופולה זכה להיכנס עם סרט זה לפנתיאון הבמאים הגדולים בהיסטוריה, ברנדו ופאצ'ינו יצרו כאן את התפקידים האייקוניים ביותר שלהם, וגורדון וויליס, צלם מעולה, יצר בסרט זה את הסרט שמימש באופן המובהק ביותר את הכישרון שלו בעיצוב דמויות בעזרת אור וצל. נדמה שאחד מהכישרונות המובהקים של הבמאים האמריקאים הגדולים הוא היכולת לקבל אנשים מוכשרים לעבודה על סרט. גישה זו תואמת את גישתו של קופולה לבימוי: הוא האמין כי במהות, בימוי זו פעולה שיתופית בה הבמאי יוצר הרמוניה בין אמנים שונים. לנוכח העובדה שקופולה קיבץ כאן כל כך הרבה אנשים מוכשרים בכל כך הרבה מחלקות שונות, זה מפתיע ומדהים עד כמה כל אחד ואחד מהם הגיע בסרט לשיא הגאונות שלו. אז מה אין בסרט הזה? מה לא תמצאו כאן לטעמי? ספונטניות, חיות, רגעים בהם הקולנוע מזנק אלינו מבעד למסך. חווית הצפייה בסנדק היא חוויה מאוד אינטלקטואלית, מתונה, רגועה. הסרט נבנה עלינו שכבה שכבה, מאפשר לנו לטבול בתוכו כמו שטובלים בבריכה קרירה – לאט ובעדינות. אין עם גישה זו בעיה מהותית, אבל עלינו לזכור שכל בחירה לצרף סרט לקאנון היא בחירה פוליטית: היא נובעת מאינטרסים אמנותיים מאוד מסוימים. העובדה שסרט כזה הוא אבן הבניין של כל הקולנוע האמריקאי המודרני, משמעותה כי כאשר אנחנו מעריכים סרט, אנחנו שואלים את עצמנו שאלות שקשורות לדיוק: האם האמצעים האמנותייים בהם הבמאי השתמש הם האמצעים הנכונים לשם העברת מסר או רעיון? שאלה זו דוחקת הצידה שאלות אחרות, כמו השאלה הקמאית והבסיסית הרבה יותר: מה הסרט עושה לי?

"הסנדק"" היה אבן פינה מצוינת בשביל קולנוע אמריקאי מסוים: הקולנוע של פול תומס אנדרסון, הקולנוע של סקורסזה, הקולנוע של סטיבן סודרברג, ואחרים. אבל אני מציע שאולי עבר זמנו. אי-אפשר להכחיש שהקולנוע עבר תהליך קיצוני של דמוקרטיזציה: כיום לכל אחד יש מצלמה והוא יכול פשוט לשלוף אותה ולהתחיל לברוא קולנוע. המשמעות הפרקטית של זה היא שהקולנוע כיום הרבה יותר מחובר לחוויות חיים אישיות ולנקודות מבט מאוד ייחודיות. הקולנוע גולש מתוך המרחב של קולנוע אל מרחב החיים. גם התנועה ההפוכה מתרחשת לעיתים: הקולנוע האמיץ מבקש לזנוח לגמרי את המציאות, וליצור משהו מופשט לגמרי. בשביל שני התנועות האלה, אני מאמין ש"הסנדק" הוא סרט כמעט חסר ערך.

כדי שהקולנוע יוכל לתת פייט כלשהו לשירותי הסטרימינג שדוחקים את רגלי הקולנוע באגרסיביות גוברת והולכת, אנחנו מוכרחים לתת לקולנוע לנשום קצת. ברור לי שכל אמנות חייבת קאנון כלשהו, ואני לא מבקש לזנוח כל קאנון, אני רק טוען שיכול להיות מועיל אם נצרף סרטים נוספים לקאנון: קחו לדוגמה סרט אחר של פרנסיס פורד קופולה, "אחד מהלב".? האם הוא מדויק? ממש לא. אבל האם הוא נוטף תשוקה והשראה אמנותית טהורה? האם הוא ביטוי של קול חד פעמי? בהחלט.

הקולנוע הוא אמנות צעירה יחסית, אבל ההיסטוריה שלה עמוסה לא פחות מזו של כל אמנות אחרת. אך מה שכמעט לא קורה בקולנוע זו יציאה נחושה כנגד מודל אמנותי מסוים. בכל אמנות אחרת אנו מכירים את תנועה, ויודעים עד כמה היא יכולה להיות מפרה: תחשבו על הוויכוח בין נתן אלתרמן לנתן זך, שהביא ליצירת זרם חדש של שירה עברית. מבקרי ספרות מכנים את תנועה זו של זך "רצח אב" – זך ערער את היסודות בכך שרצח את הקונצנזוס הביקורתי ששרר סביב יצירה שנחשבה כמעט אלוהית. הקולנוע מוכרח לעשות רצח אב, או שמא – רצח סנדק.