Seret מהעבר: 20 שנה לצעקה

להלן חוקי סרטי אימה:

1. אם אמרת "אני אחזור", אתה לא תחזור

2. אם עשית סקס במהלך הסרט, אתה הולך למות

3. אם שתית או עשית סמים, הולכים לרצוח אותך

4. והחשוב ביותר- אל, פשוט אל, תשאלו "מי שם?", אתם לא תאהבו את התשובה

באמצע שנות ה-60 נעשה מחקר שבו נשאלו פסיכולוגים מהי השאלה שרוב ההורים שואלים אותם בנוגע לילדיהם. נקבע כי 20% מהפסיכולוגים הוזעקו לגלות כיצד הילדים אוהבים את סרטי הסלאשרים. התגובה הרציונאלית לסרטים כאלה היא: "מי ישלם 30 ש"ח ויבזבז שעה וחצי מזמנו על סרט שהמטרה שלו זה להפחיד?". הורים לא הבינו מה לא בסדר עם הילדים שלהם שהם אוהבים לראות אנשים נשחטים, מחשש שמא הילדים יגדלו להפוך אלימים כמו הפסיכים שהם מעריצים.

לכו תסבירו שכאשר אתה טינאיינג'ר שגדול מדי בשביל דיסני ונמצא בעיירה קטנה באמצע שום מקום יש לך שתי דרכים להעביר את הזמן- כדורגל או סרטי אימה. היות שכדורגל בעיקר הרדים אותי, בחרתי בז'אנר שאיתו אי אפשר להירדם.

[*]

ווס קרייבן ז"ל הוא אחד הבמאים שהכניסו אותי לז'אנר. עם סרטים כמו "הבית האחרון משמאל" וכמובן כל דבר שפרדי אומר ב"סיוט ברחוב אלם", למדתי שאימה לא נשענת על להפחיד או על הרציחות המסוגננות, היא נשענת על המתח, על להחזיק אותך בקצה הכיסא ולהפיל אותך כאשר פרדי שולף את סכיניו ושואג "אני החבר שלך עכשיו, ננסי!". מיד אחרי פרדי, הגעתי לדמות הגדולה ביותר של קרייבן, הלא הוא גוסטפייס.

"הצעקה" היה שיר הלל ושיר מחאתי אודות סרטי הסלאשר, אשר הידרדרו משמעותית מסוף שנות השמונים עקב חוסר מקוריות ונאמנות יתר על המידה לחוקי הז'אנר. התסריטאי קווין ווילאמסון לעג לחוקי הז'אנר והחליט במקום ליצור עוד סלאשר לא מקורי וצפוי לעשות סרט שלא יפחד להשתמש בהומור ובגורם הפתעה מקורי יותר.

[*]

לשם כך האולפן התקשר לבן אדם שיצר את חוקי הז'אנר, שבר אותם ומאס בהם אחרי עשור. קרייבן סירב מידית עקב האלימות הגראפית שהייתה בתסריט. אבל כשבוע אחרי כן, נתקל קרייבן בביקורות על סרטו הוותיק-"לגבעות יש עיניים", אשר נקבע כסרטו המוצלח ביותר. קרייבן הסכים לחזור לסרטי הסלאשר כשהבטיח לעצמו שהסרט הזה יהיה שונה ומיוחד יותר מכל סלאשר שעשה.

אני זוכר את צפייתי הראשונה ב"צעקה". הדבר שינה לי כל דבר שחשבתי שאני יודע על אימה. בואו נודה בזה, מוטיב הפחד והאימה הוא שולי בסרט. מה ש"צעקה" שם עליו דגש הוא הפאן. "צעקה" בא להזכיר לנו שמעבר למלודרמטיות זה כיף לראות סרטי אימה. זה כיף לראות את הרוצח מקיף את דרו ברימור מכל פינה, זה כיף לראות את קורטני קוקס עם אקדח שלוף ביער חשוך, ובמיוחד זה כיף לראות את הדמויות שלנו צועקות. הסרט ביקר את החברה של שנות ה-90: את הנוער שמסכים לשכב ולהתמסטל עם כל דבר זז, את ההורים שלא נמצאים שם אבל בעיקר הסרט עודד את האנשים החזקים של הדור, אלה שלא נפלו לקלישאות של סרטי האימה וידעו בעורמה איך לצאת ממעגל האלימות. בקיצור, הסרט עודד ליצור עוד גיבורות כמו סידני (נב קמפבל) שנהפכה לאחת הגיבורות האייקוניות של סרטי הסלאשרים. או כפי שסידני אומרת לגוסטפייס: "אתה ראית יותר מדי סרטים". גוסטפייס עונה לה: "לא סידני, סרטים לא יוצרים פסיכופטים."

[*]

("מספיק לשאול אותי מתי יש איחוד לחברים!"- קורטני קוקס)

"צעקה" שינה את כללי המשחק לחלוטין והחזיר את סרטי הרציחות למקומם הראוי. התחפושת של גוסט פייס פרצה לתודעה הציבורית שנמצאת הרבה מעבר לקהל סלאשרים עם אלפי ילדים שיצאו בליל כל הקדושים עם תחפושת הרוצח הידוע. ההצלחה וההשפעה של הסרט הייתה כל כך גדולה שסרט הפרודיה המצליח "מת לצעוק" התבסס במיוחד על הסרט הזה, כולל שמה של גיבורת ארבעת הסרטים הראשונים בסדרה - סידני (אנה פאריס).

אחרי "צעקה" הגיעה "צעקה 2" שבאמצעו עורר דיון מרענן על כך שסרטי המשך בדרך כלל לא מתעלים על המקור, ובכן במקרה הזה הוא צדק. אחריו הגיע "צעקה 3", שהיה חביב אך לא התעלה על הראשון. עשור אחרי כן, החליט קרייבן לבקר את דור המסכים והתהילה עם "צעקה 4" שהינו ללא ספק הסרט הגרוע והמיותר בסדרה, מלבד סיקוונס הפתיחה שהציג את הקדימונים של סרטי "דקירה" בזה אחר זה. לפני מותו בטרם עת של גדול במאי האימה, קרייבן מסר את הזכויות ל-MTV שעשו סדרה חביבה אם כי שונה שנות אור מכוונתו הראשונית של ווילאמסון 20 שנה לפני כן.