משורר החיים המינוריים: הקולנוע של אלכסנדר פיין

שם המשפחה המקורי של הבמאי אלכסנדר פיין היה פאפאדופולוס; משפחתו, ממוצא יווני, שינתה במהלך הזמן את שמה ל'פיין'. השם הזה, שנהגה בצורה זהה להגיית המילה 'כאב' באנגלית, היה בחירה מוזרה כשלעצמה של סבו של הבמאי; גם מכיוון שפיין יהפוך, ברבות השנים, למשמיע קולם ולמנחמם של הנכשלים, האבלים, המדוכאים.

הקומדיות של פיין מבקשות לעסוק בכנות וביושר בנושאים כגון זקנה, מוות, ופרידה; בפיטורים, בגידה, חוסר קשר, בטינה לעצמי ובטינה כלפי הזולת, בג'ונגל הפרא החברתי ובהסוואותיו הצבועות; בהתמודדות עם פגיעות נפשיות, או עם אבדן תחושת משמעות בחיים. אולי דווקא משום כך, הן גם רוויות באהבת אנוש חמה ובהומור, וברגעים בהם כל הדברים הקשים מתאחים ומחלימים לרגע, לפני שהם מתפוררים שוב. שורה עליהן רוח נדיבה וקלילה, שהופכת את הצפייה בהן לאוסף חוויות אינטימיות מאוד, קסומות ומשעשעות.

[*]

פיין, זוכה אוסקרים, נוהג להגדיר את סרטיו כסרטים מינוריים. רוב שנות דרכו היה במאי עצמאי, והוא רואה עצמו ככזה גם בתוך תוכה של הוליווד, מבחינת גישתו. בדבר אחד אין ספק: גם אם רוב סרטיו היו לא הדוקים די הצורך ולקו לפעמים בקו עלילתי ובמבנה רופפים, הרי שברובם הופגנה גם יכולת קולנועית ודרמטית, שלא במקרה הילכה קסם על אנשים כה רבים. פיין הוא קודם כל משורר, משורר מינורי, נטול יומרות לטוטאליות של ביטוי, לפחות לכאורה; הוא עוסק בסרטיו כבר שני עשורים ומעלה מזה באותם הנושאים עצמם, בתפאורות מעט שונות והקשרים מעט שונים. אבל עם השנים הבשיל, וסרטו האחרון שהוצג בקולנוע, "נברסקה" (2013), הוא יצירת מופת (קטנה) אמיתית.

ואולי, בעצם, לא כל כך קטנה? היצירה הזאת היא מדויקת, חריפה ושנונה מאוד. עולה בידה ליטול סיפור כסיפורו הסתמי של וודי גרנט, מוסכניק זקן, אלכוהוליסט וחולה שיטיון, שכל משמעות חייו אבדה לו, המאמין שבידו נייר זכייה במיליון דולר (שאינו אלא מניפולציה פרסומית אופיינית של מגזין ספורט כלשהו), ולהפוך אותו כמעט לאפוס: תיאור על זמני ומבריק, של אומללותם הנצחית של המוני בני אדם בכל המקומות ובכל הדורות, החיים חיים של דלות ושל נפילה, ונכספים כל ימיהם, במעמקיהם, לגדולה כלשהי, מבלי שידעו גדולה מהי, ומבקשים לבטא גדולה באופן פתטי וגרוטסקי: מתוך כמיהה לתחושת ערך עצמי אמיתית.

היצירה הזו מצליחה להעמיד בהיכל התהילה של הגיבורים הטראגיים גם את דמותו של וודי, שמשקיף עם סיומה המפעים על כל חייו ועברו המבולבלים, המקוטעים וחסרי המשמעות, לכאורה, ורואה בהם פתאום את ניצוץ האמת והרגש שהיה טמון בהם תמיד. זהו גם מסעו של בנו הצעיר של וודי להכרת המציאות האמיתית והלא מדוברת של משפחתו ושל עברה, וכך להתקרב אל הוריו ולהבינם מתוך אהבה, ולהבין סוף סוף כיצד לאהוב את עצמו, במקום להאשים את הוריו ואת עצמו על מחדליהם הרגשיים. לפיין יש היכולת להביא לפעמים את המינורי עצמו, למדרגה ועיצוב מונומנטליים. וזהו גם אחד מהסרטים המצחיקים ביותר שאני מכיר.

רוב עלילות הסרטים של פיין מתרחשות בנברסקה, המדינה בה גדל, שהיא מטבעה מקום מינורי - מדינה חקלאית בפריפריה האמריקאית של המערב התיכון המנומנם והמשועמם של ארה"ב. פיין מתמקד ב'חיים הקטנים' ובאנשים שעלילות גבורה אינן לפי אופיים – הוא מבקר חריף של הספקטקלים ההוליוודיים של זמננו ושל הוליווד בכלל – בסוג של הצהרה הומאנית עמוקה. גם אם הוא נקלע לעתים קרובות לפתרונות דרמטיים פשטניים, פיין הוא אמן שאוהב את הדמויות שלו – ואת עליבותן – אהבה חמה, והוא קשוב להן, לתלאותיהן, לתלונותיהן הקטנות, למשאלותיהן הכאובות, למגוחך שבמצבן; ובזה הוא עושה דבר גדול מאוד עבורנו, הצופים. הוא מקשיב לנו, ומתאר אותנו מתוך הומור וחן - והוא סולח לנו על כך שאנו נוטים להיות, לעתים קרובות, יצורים חלקיים וסופיים, שאופקיהם מוגבלים. בחדירתו האיטית והנחושה אל תוך העולם הדומם של סדקים ושברים ביום יום המנומנם של מרבית בני האדם, הוא מחפש את התנועות והפעולות הפנימיות והחרישיות, שמתגבשות מהן בסופו של דבר גם דרמות אנושיות גדולות.

סרטו החשוב הראשון לדעתי, "אודות שמידט" (2002), מתאר את תחושת נחיתותו וכישלונו של גבר (ג'ק ניקולסון), שמאי ביטוח מצליח למחצה בגמלאות, לנוכח הדומיננטיות של רעייתו, שלאחר מותה הצורב והלופת מגלה שבגדה בו במשך שנים רבות, ואת החשש שאולי לא היה מעולם גבר פתוח ומעניין די הצורך בכדי שאפשר יהיה לאהוב אותו אהבת אמת. שמידט מנסה לעשות מסע, שהוא גם מסע פיזי וגם מסע פנימי, אל בתו העומדת להתחתן, ושאינה רוצה כמעט שום שיג ושיח עם האיש הקר, המסוגר והביקורתי שהוא אביה. הוא מגלה בתוכו יצר חיים שלא היה מודע לו, ושהוא אינו יודע כיצד לבטא; והוא נאבק עם חלומו שנגוז לעלות לגדולה עסקית אמיתית, ועם החיכוך שבין הפנטזיה שבתו היא נסיכה יוצאת דופן, לבין המציאות של אישיותה הפשוטה ושל הגבר השלומיאל ונעדר האלגנטיות, שהוא בחיר לבה. שמידט מתקשה לסלוח; אבל פיין סולח לכל השלומיאלים, וגם לאלה שאינם סולחים לשלומיאלים.

סרטו הבא הוא "דרכים צדדיות" משנת 2004, וגם הוא סרט מסע, כמו שיהיו כל סרטיו של פיין בהמשך. היצירה הזו מתארת את קורותיהם של שחקן עבר ילדותי ומבולבל, הולל משעשע הנוטה לשטחיות, שהגיחוך שבו הוא גם טראגי, ושל חברו הטוב והרגזן, מרצה שפוף גו ועגלגל לספרות, הסובל מדיכאון חמור והכרוך אחר מנעמי היין, נפש משורר מוחמץ שנקלעה לעולם דקדנטי ומתנוון; שתי דמויות מנוגדות ומשלימות. זהו מסע אל ארץ היין בקליפורניה, ליהנות בפעם האחרונה מטעמם של חיי רווקים לפני חתונתו הקרבה של הראשון. במסע הזה אל עבר קבלה עמוקה יותר של מציאות החיים, מתברר לשני הגברים, שכמו גברים רבים אחרים, גם הם אינם מבינים את עצמם היטב כבני אדם; עד כמה נעוריהם עומדים כבר מאחוריהם ועד כמה הם חסרים את היכולת לגשת אל העולם, זה אל זה ואל בנות המין הנשי, מתוך בשלות ושלמות, ומתוך כנות.

בסרט "היורשים" (2011), שמככב בו ג'ורג' קלוני, עבודת הכתיבה, הבימוי והטכניקה הקולנועית כבר מגובשות לחלוטין ונמצאות תחת שליטה של אמן בעל מיומנות דרמטית רצינית ושלמה. היצירה מתארת עולם הנמצא בשקיעה רבתי, ובתוכו ייסוריו ולבטיו של עורך דין עשיר לענייני נדל"ן, נצר לשושלת המלוכה של הוואי, הנאלץ לראשונה בחייו להתעמת בצורה ישירה עם אופיו הבורגני: המצטמצם, השקוע בעבודה, המרוכז בחששותיו ובניסיונותיו להשקיטם, החסכן, הנמנע מחיים לשמם, והנוטה לקמצנות רגשית ולריחוק מתגונן מרעייתו ומבנותיו, שסובלות מצידן מהיעדר אהבה והשראה מספיקות של דמות גברית ואבהית מיטיבה בחייהן.

אשתו של מאט שקעה בתרדמת לאחר תאונת ספורט ימי והיא נוטה למות, ומשפחתו הרחבה מאיצה בו למכור שמורת טבע היסטורית שהוא נאמנה ושהופקדה בידי המשפחה, כדי לגרוף הון של מאות מיליוני דולרים. מאט יוצא למסע שבו עליו להבין כיצד להתחיל להיות אב אמיתי ואיכפתי לבנותיו, מה לעשות לנוכח ההלם שבגילוי כי אשתו ניהלה רומן עם גבר אחר ועמדה להיפרד ממנו בזמן התאונה; ולנוכח כל רגשות האשמה, התסכול והנחיתות המלווים אותו במשך שנים ארוכות אל מול משפחתו והעולם בכלל.

הסרט מתאר בצורה נוגעת ללב באמת את מאמציו של מאט לאפשר לרעייתו למות וללכת, להיפרד מהעולם, בשורה של מחוות מסורבלות של התעלות, שיש בהן משום הזדמנות להתגברות על אותה קמצנות רגשית ופחד המבוססים כל כך בתוכו; והוא מקבל החלטה קשה וגדולה הנוגעת לנכסי משפחתו, מורשתו המשפחתית והמורשת של הוואי, שהיא כל כולה הפניית עורף לדרכיה הנוחות והאנוכיות, לעתים קרובות, של תקופתנו, ועם מבט אל ערכיה של הציוויליזציה האנושית טרם שקיעתה בהוויה נהנתנית ואינטרסנטית, הכרוכה בטמינת הראש בחול.

ב"היורשים" מצליח פיין גם לממש באופן שלם את שאיפתו לתאר את מקומם של חיי האדם החולפים בתוך מרחבי הטבע והקוסמוס הנצחיים, ואת דרכו של האדם להשלמה עם עצמו ועם העולם באמצעות התמסרות והתמזגות עם המרחב, נכונות להתמוסס אל תוך נצחיותו של העולם, שהוא רק חלק ממנו.

פיין מתאר את גישושיהם הנבוכים והאמיצים של בני אדם הסובלים מחוסר קשר; אלה הם מסעות אל עבר התגברות על ספקנות, ולראיית החום והטוב שבאדם, למרות מגרעותיו. נדמה לי שאפשר לאפיין את סרטיו גם כיצירות שעוסקות בטוב הלב האנושי: בעמידתו של לב זה מול האבסורדיות של הקיום האנושי. הם מתארים את יחסיו האפשריים של טוב הלב הזה עם הרוע האנושי, ועם דמויות אכזריות ונצלניות. הוא עוסק הרבה מאוד במתח שבין קודים אתיים חברתיים, לבין מצפוניות אמיתית ועמוקה, ובמתח שבין המהות המוטרפת והיצרית של החיים, לבין הממד הרציונלי שלהם. ואולם ההומור השחור שלו הוא חם, מרוכך. הפרספקטיבה שלו על הטרגדיה של הלב המכיל את האציל, בעולם שנוטה לעתים קרובות לאפל, היא סלחנית, ומאירה בצחוק עליז ובאור של אהבה מבינה את מניעיהן של כל דמויותיו. הוא מאפשר לנו להכיל את האימה, ולמוסס אותה בתוך רגש.