סינגל מילפית ומפורסם כמו לבן: ביקורת פרק הפתיחה

כבר ביום הראשון של שנת 2018, מגיעה לארץ הסדרה הזו שללא ספק תכנס בסוף השנה לרשימת הגדולות של השנה. זה כבר קלישאה לומר על סדרות דומות שהן אינטימיות, אבל "סינגל מילפית" היא (לפחות לפי הפיילוט) אינטימית ברמה חדשה לגמרי. השחקנית פראנקי שאו ("מר רובוט") יוצרת ומשחקת בסדרה חדשה על בסיס של סרט קצר ומוערך שהיא יצרה. הסדרה היא על אמא רווקה צעירה (שאו עצמה כמובן), על היחסים שלה עם גברים ואורח חיים רווקי המוגבלים על ידי היותה אמא. ואין מה לומר, אם לשפוט מפרק הפתיחה, זו סדרה פשוט מצוינת.

כבר זמן רב שפרק ראשון של סדרה לא עשה לי תחושה של "וואו" מוחלט כזה, תחושה שאני צופה כאן בתחילתה של יצירת אמנות שמסוגה פשוט לא ראיתי. כל כך הרבה סדרות יוצאות כיום, שמעט מהן עושות משהו באמת מאוד שונה מכל שאר עולם הטלוויזיה העכשווית ו"סמילף" היא סדרה שגרמה לי להרגיש את זה בגדול.

[*]

חלק גדול מזה הוא כמובן האינטימיות הכמעט לא נעימה לצפייה עם הדמות הראשית שלנו, הליווי המתמיד שלנו את אותה הדמות. רוב רובו של עולם הטלוויזיה מתמקד בכמה דמויות, שתיים לפחות, וגם כשיש דמות ראשית אחת כמעט תמיד יש גם עלילות צד ברורות לדמויות אחרות. יש מאמץ לעשות את כולם אמינים, פחות או יותר. והרבה פעמים, זה נכשל. יש לשיטה הזו הרבה יתרונות, וטבעי שלפורמט סדרתי וארוך כמו טלוויזיה תתפתח כזו שיטה (פרקים שונים מנקודות מבט שונות למשל, הוא כלי שאפשר להשיג כמעט רק בטלוויזיה).

אבל גם יש בשיטה הזו גם צביעות אמנותית מסוימת, או לפחות בנאליות רעיונית. המעבר בין נקודות מבט שונות שמאפיין את רוב הטלוויזיה כיום יושב למעשה על רעיון של נקודת מבט אובייקטיבית בעולם הזה, על הרעיון הפילוסופי שיש צודק ויש טועה בין המחשבות והרעיונות של הדמויות. זה הרעיון שעליו טלוויזיה קלאסית מושתתת, הכותב (ולעיתים הצופה) תמיד יודע בליבו מסקנה קונספטואלית או רגשית מסוימת והוא מנסה ללמד את הדמויות שלו את אותו הלקח, להעביר אותן זו דרך זו את המסע הקצר להגיע למסקנה הנכונה. יצירות אמנות כבירות נוצרו על בסיס ההנחה הזו, אבל עולם הטלוויזיה רק מתחיל לגלות את האפשרות לספר סיפורים אישיים וסוריאליסטיים יותר, סיפורים שמנסים להיצמד כמה שיותר לתודעה אחת וככה להעביר את המסרים שלהם.

"סמילף" היא צעד גדול ומשמעותי בהתקדמות לאזור הזה של אמנות. הסדרה צנועה יותר במובן הזה, נדמה שהיוצרת לומדת את לקחיה של הדמות יחד איתה. הדמות יודעת שמה שהיא עושה מזעזע, זה לא מרחק שלנו ממנה שגורם לנו להזדעזע. גם היא שונאת את עצמה על זה, ואנחנו מזדהים, על המקומות בו אנו שונאים את עצמנו באופן דומה, גם אם מוקצן פחות. כשהדמות הראשית מכסה את התינוק שלה (כדי לזיין באותה המיטה), יש יחס שווה ואדוק בין הקהל לדמות.

אבל יש עוד היבט, קשור אגב, שאני רוצה להסתכל דרכו על "סמילף" וזה ההומור החד, מעורר השוק והמאוד לא פוליטיקלי קורקט, הומור שקיים בהחלט גם ב"מפורסם כמו לבן", קומדיה בהשראה אוטוביוגרפית שיצר ג'יימי פוקס ומככב בה ג'יי פרו (SNL), בתור קומיקאי שחור צעיר מפורסם למדי בקהילות שחורות שנמצא על סף פריצה לפרסום מיינסטרימי יותר גם בקהילות לבנות. זו סדרה על הדילמה הזו,על ההקרבות שב"התמסחרות" או ויתור על גאווה שחורה למען הצלחה מיינסטרימית ושלל יתרונותיה.

קודם כל, זו סדרה מצחיקה למדי. בחמש הדקות הראשונות שלה הייתי בתחושה של "איזה כיף!" כי היא מצחיקה וזורמת אבל אז התחיל רצף הבדיחות המיזוגיניות המביכות. משלב מוקדם יחסית, אחת לכל ארבע בדיחות היא סקסיסטית באופן מעורר רתיעה. ולא כל בדיחה סקסיסטית מעוררת אצלי כזו רתיעה. אני רואה ונהנה באופן שלם מהרבה סדרות שלאחר ניתוח קל מאוד אפשר למצוא בהם מסרים מיזוגיניים או מחפיצים. אבל הסדרה הזו שונה, כי המיזוגיניה פה גלויה כ"כ שהיא מעוררת גם בי חלחלה. יש לזה גם סיבה, והיא לא סתם שוביניזם: פוקס נמצא במלחמה גלויה נגד פוליטיקלי קורקט ולאחר הבחירות האמריקניות האחרונות, האשים את "תרבות הפי.סי השמאלנית" בניצחון של טראמפ.

הרעיון נגד פוליטיקלי קורקט הוא מוצדק בהחלט בעיניי בבסיסו, השאלה היא מה עושים איתו. וכאן נכנסת כדוגמא שוב "סמילפית", עוד סדרה לא תקינה פוליטית בעליל. הבדיחה המוצלחת ביותר בפיילוט היא כשהגיבורה מזכירה בחיוך מקסים ואגבי את זה שאבא שלה התעלל בה מינית כשהיא הייתה ילדה. ונשאלת השאלה: למה את הבדיחה הזו מועיל לשמוע אבל סתם מצמרר לשמוע את ג'יי פרו מפלרטט כמו אנס סדרתי? כמובן שהתשובה הבסיסית ביותר היא המיקום הנכון בפוליטיקת הזהויות: לאישה יש כביכול רשות יותר גדולה לעשות בדיחה שוביניסטית מלגבר. אבל אני לא לחלוטין מסכים עם הרעיון הזה והוא גם לא תשובה מספקת. העניין הוא עמוק יותר, והוא טמון בעיניי במסר והאם ישנו.

העניין העיקרי הוא שג'יימי פוקס כותב בדיחות מרגיזות כדי להרגיז, ושאו כותבת אותן ככלי להעברת מסר כלשהו. האגביות של שאו לגבי אונס יכולה להעליב באמת קורבנות אונס, אבל היא גם משמשת כדי לחשוף את המבוכה הגברית להחריד מהנושא. משם נובע חלק משמעותי מהצחוק, מהמבוכה הילדותית של הסובבים אותה. ואנחנו יכולים כצופים ללמוד להיות פחות נבוכים מהנושא, כדי שאם חברה תספר לנו שהיא נאנסה נגיב בהתאם.

לעומתה, פוקס מעליב בבדיחות שלו הרבה מהנשים והגברים הצופים בו ואין לו באמת שום מטרה לכך חוץ מלעצבן. זה ילדותי במקצת, 'החברה הליברלית אומרת לי שאסור לומר ככה אז אני אומר ככה'. יש את הקלישאה הזו שאמנות אמורה להוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו, אבל זה נכון רק אם היא חושפת אותנו לאמת מורכבת יותר, לא סתם מוציאה אותנו משם לשנייה ואז מחזירה אותנו נרגנים וקנאיים יותר.

הסדרה "סינגל מילפית" משודרת בימי שני ב-22:00 בערוץ yes EGDE וב-yes VOD. הסדרה "מפורסם כמו לבן" משודרת בימי שני ב-22:30 בערוץ yes EDGE וב-yes VOD