ביקורת סדרה או. ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה

"כילד שגדל בגטו, אחד הדברים שרציתי יותר מכל לא היה כסף אלא תהילה, רציתי להיות מוכר, שאנשים יגידו הנה או.ג'יי". בהקלטה הזאת של או. ג'יי סימפסון נפתחת הסדרה הדוקומנטרית בת עשרת הפרקים (במקור הוקרנה כסרט בן חמישה פרקים) מבית היוצר של ESPN , אותה ביים עזרא אדלמן ביכולת מופלאה לספר סיפור מוכר וגדול בדרך מקורית ומפתיעה.

"או. ג'יי תוצרת אמריקה" מגוללת את סיפורו של או. ג'יי סימפסון, או בכינויו, "הג'וס", כוכב הפוטבול האפרו-אמריקאי, אהוב אמריקה שהואשם ברצח אשתו השנייה וזוכה במשפט, שהפך לאחד המשפטים המתוקשרים באמריקה בכל הזמנים. זהו סיפור על צדק, סיפור על מחיר התהילה, אבל בעיקר סיפור על משפט שהפך למשפט נקמה של אמריקה השחורה כנגד אמריקה הלבנה.

אורנת'ל ג'יימס (או. ג'יי) סימפסון נולד ב- 1947 בשיכונים של סן פרנסיסקו ומאז שהיה קטן ידע שנועד לגדולות. הוא עבר לקליפורניה, למד באוניברסיטת דרום קליפורניה, הפך לכוכב פוטבול ענק ולשחקן קולנוע ("האקדח מת מצחוק") שיחק בפרסומות של החברות הגדולות באמריקה, היה הבחור שכל גבר רצה להידמות לו וכל אישה רצתה להיות בזרועותיו. לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה מרגריט, התחתן בשנית עם ניקול בראון, בחורה לבנה אותה הכיר כשהייתה בת 18. מערכת היחסים ביניהם הייתה סבוכה, מעורבת באלימות ובקנאה. ב- 1994 ניקול נמצאה מתה מחוץ לדירתה יחד עם ידידה רונלד גולדמן.

[*]

צפייה בפרקים נותנת תחושה של פצצה מתקתקת. אי אפשר להבין את הסוף מבלי להבין את רוח התקופה ואת הרקע וכך סצנה אחר סצנה, בעריכה מופלאה ובעשרות צילומים מקוריים, הקלטות ותמונות, אנחנו הצופים נחשפים לשתי אמריקות מקבילות. האחת, האמריקה של או. ג'יי, החלום האמריקאי, האדם שהגיע מכלום והפך להכל. השנייה, האמריקה של קהילת האפרו- אמריקאים, אמריקה הגזענית, אלימות השוטרים, מהומות ווטס, יולה לאב, רודני קינג, נטשה הארלינג (אפרו אמריקנים שנרצחו או הוכו). שני סיפורים מקבילים מתוזמנים היטב שמצליחים להצטלב בנקודת הרתיחה הבלתי נמנעת - המשפט. למרות שבתחילת הסדרה אנחנו כצופים רוצים בטובתו של או. ג'יי המצליחן, הבמאי בצעדי תינוק, גורם לנו להרים גבה על חוסר מעורבותו בקהילה האפרו-אמריקנית והקו נגד סימפסון הופך להיות ברור. האלימות נגד ניקול, עדויות החברים, איבוד העשתונות מהתהילה, האופי הקנאי ועוד, מביאים אותנו למצב שבו כשאנחנו מגיעים לסצנות המשפט אנחנו כבר בטוחים שהוא אשם ורק מחכים לדעת כיצד הצליח להיחלץ מכל הסיטואציה.

ישנו ניסיון די מוצלח להטיח בנו את הדיסוננס בין הספורטאים האחרים האפרו- אמריקאים, שמחרימים את המשחקים האולימפיים עקב האלימות המשטרתית ובוחרים להילחם בזכויותיהם של כל הקהילה, לעומת או. ג'יי שבוחר להתייחס אל עצמו אך ורק כאינדיבידואל ולא כאל ייצוג של קבוצה אתנית כזו או אחרת. הבמאי מצליח לעורר בנו את תחושת הזעם על חוסר הסולידריות, למרות שברור שאם היה מדובר בכוכב פוטבול לבן, אין אחד שהיה מצפה ממנו להפגין סולידריות לכל קבוצת מיעוט שלא תהיה, אבל זה כמובן ייחודו של הסיפור של סימפסון מכל סיפור של כוכב אמריקאי אחר- חוסר היכולת להתנתק מעניין הגזע.

במשפט המתוקשר ההגנה מצליחה לזכות את כוכב הפוטבול בזכות ההחלטה להפוך את המשפט של האדם שמעולם לא ראה עצמו בעל צבע עור שחור, למשפט העוסק בגזענות. בהחלטה נבונה, הם מצליחים להציג את אחד השוטרים עליו נרמז שהטמין כפפה בזירה וכך ניסה להפליל את סימפסון, כגזען וזו, יחד עם טעויות טקטיות נוספות של התובעים, הייתה הסיבה העיקרית שבזכותה הוא נמצא חף מפשע על פי החלטת המושבעים.

אחת הסצנות הזכירות ביותר במשפט היא הסצנה בה התביעה מבקשת מסימפסון למדוד כפפה בעזרתה כביכול רצח את ניקול ורון, הוא מודד אותה והיא קטנה לו. כשחקן שמודע בכל רגע למצלמות, הוא מנופף בכפפות בגאווה. המשפט הפך להיות מלחמת נקמה של האפרו-אמריקאים, בה או. ג'יי הפך לשחקן הראשי בעל כורחו. הם ניצלו אותו למטרות שלהם והוא כמובן ניצל אותם כדי לצאת זכאי.

למרות שהרצח והמשפט התרחשו לפני יותר מ- 20 שנה, מצליחה "או. ג'יי תוצרת אמריקה" לחדש, הרבה בזכות כמות קטעי הארכיון המצולמים ועדויות חדשות ולעיתים מצמררות של בני המשפחות של רון גולדמן וניקול בראון, חברי הילדות של סימפסון, עורכי הדין מאותו משפט מתוקשר, שוטרים ומושבעים, בזכותם הסיפור מקבל ערך נוסף ונקודת מבט מקיפה יותר.

אמריקה לא יכולה שלא לאהוב את סיפור או. ג'יי. האפרו אמריקנים תמיד יזכרו אותו כסיפור של צדק ואילו אמריקה הלבנה תמיד תראה אותו כסיפור החלום האמריקאי ושברו. תזמון יציאת הסדרה לא היה יכול להיות טוב יותר. בזמנים בהם אמריקה חוזרת להיות “Great Again”, נראה שנושא הגזע לעולם לא יפסיק להיות רלוונטי.