סיפורה של שפחה: ביקורת פרק הסיום

אני חושב שאין כבר טעם לציין את המובן מאליו: "סיפורה של שפחה" היא סדרה מצוינת. היא עושה כל מה שסיי-פיי קלאסי מעולה עושה: היא עוצמתית, היא קשה לעיתים, היא מעלה דגלים אדומים לגבי המצב שלנו כחברה כיום, והיא מעוררת מחשבה. אבל מעבר למסרים האנטי-פטריארכליים הפשוטים ולמישמש של תרבויות היסטוריות שונות, היא פורשת ראיית עולם מורכבת ומדויקת הרבה יותר על פוליטיקה והיסטוריה, ואין פרק שחושף את זה יותר בעורמה ואינטליגנציה מפרק הסיום של העונה. האמנות של פרקי סיום עונה היא בדיוק זו: לקשור, לא באופן ברור מדי ולא באופן נסתר מדי, את הדרמה והתמטיקה של העונה, ולתת רמזים למה עלול לבוא בעונה הבאה - ו"סיפורה של שפחה" עושה את זה נהדר.

העולם הסמי-פוסט-אפוקליפטי הפאשיסטי השורר בסדרה מתחיל להתפרק כבר באמצע העונה, והפרק הזה הוא השיא של זה. זו לא תחילתה של מהפכה, במובן הקליל לצפייה שאנחנו אוהבים לראות ב"משחקי הרעב" למשל, אלא הפנמה עמוקה יותר של השלטון האכזרי ואיך שהוא עובד, כשכחלק מאותה ההפנמה כולל גם שביב של אופטימיות ותקווה שיום אחד, אם נשחק נכון עם הקלפים שלנו, השלטון הזה גם יגיע לקצו. ברור שיש עוד הרבה כאב וסבל בדרך, אבל בסוף, אולי בדור הבא או זה שאחריו, השפחות ישוחררו כמו במיטב הספרות המרקסיסטית.

[*]

אבל יש כאן פיתוח מעבר למרקסיזם, לפחות במובן המקורי של המילה. ההקבלות ליצירות קומוניסטיות מעוררות את השאלה הזו בהחלט (האדום הקלאסי שבמדי השפחות, המבנה התלת-מעמדי הברור של גברים-נשים עקרות-נשים פוריות, ועוד). וכאמור, יש ב"סיפורה" מוטיבים של ביקורת על קפיטליזם ובורגנות בהחלט. אבל זה פשוט לא הכל. הפמיניזם בהחלט נמצא פה, לא במובן המסחרי שאנחנו רגילים אליו, אלא במובן חתרני הרבה יותר.

אנשים רבים טוענים שזוהי "סדרה על נשים", ועל המאבק שלהם, אבל בעיניי זו פשוט סדרה על דיכוי, ועל סוג הדיכוי שעולה בעולם כיום. ואני חושב שרבים מהצופים והמבקרים שלו מפספסים את הנקודה: לא רק להפחיד את הקהל כקהל אלא גם להצביע לאינדיבידואלים, גברים לנשים כאחד, על איפה הם דכאנים. זו הסיבה, אגב, שאני חושב שלגברים הרבה יותר קשה וחשוב לצפות בסדרה - יש הרבה יותר עימות עם מקומות פחות נעימים באופי של עצמנו וצפייה מעמיקה מצריכה גם ביקורת עצמית אמיתית. הסדרה עושה זאת בעזרת הצגת סוגים שונים ולא פלקטיים של דיכוי, גברי ובכללי, מהבעל האוהב לוק שמשחרר לעיתים אמרה חצי-סקסיסטית ובוגד באשתו הראשונה, דרך האונס הברוטלי והברור ועד הסחיטה של פרד. וכמובן, הפרק האחרון מציג את זה במופתיות, וחושף אינסוף מערכות ניואנסיות של ניצול ודיכוי: דודה לידיה החזקה נראית פתאום מדוכאת על ידי הממשלה שמעסיקה אותה, אופרד מדוכאת על ידי המפקד שסוחט אותה ועל ידי אשתו, שגם היא בתורה מדוכאת על ידי בעלה. וגם הוא, על ידי הממשל.

הסדרה מציגה דיכוי ללא סוף וטוענת באומץ שהוא חלק מהטבע האנושי, ושיש לשלוט בו. כל אחת מהדמויות הראשיות, בשלב כזה או אחר, מתענגות מעליונותם הרגעית או התמידית, הפוליטית או החברתית על אדם אחר, כולל אופרד על ניק, למשל. כאן, כאמור, נכנס אלמנט הביקורת העצמית שחושף את המפלצתיות בכל אדם שהוא, בכל צופה וכל דמות.

וכאמור, גם זה מגיע לשיאו בפרק האחרון, עם הספק-אדישות ספק-הנאה הפרוורטיים כל כך של כל הדמויות מהמקום בו הן שולטות זו על זו. וכאמור, גם אופרד לא חפה מפשע, כאשר היא שולחת את הדודה לידיה למוות בטוח כנראה, ונהנית מכל רגע. הרגע שקודם לכך, אגב, הוא חשוב מאוד למסר המורכב של הסדרה. כמו בפרק הראשון, יש סצנת סקילה. אבל הפעם, יש טוויסט. לא אגלה לכם מה הוא מפאת ספוילרים, אבל מי שמועמד לסקילה הוא פחות קל לתיעוב מאשר האנס בפרק הראשון. הסצנה חושפת בכך עוד יותר מקודם את האי-מוסריות הבסיסית שבסקילה עצמה, וגם בסקילה של אנסים. עוד סיבוך חכם ומדויק של מערכת הכוחות של העולם הזה.

שמעתי הרבה את השאלה, למי באמת מיועדת הסדרה "סיפורה של שפחה". והתשובה היא, לכולם. הסדרה, ופרק הסיום במיוחד, הן לא רק יצירת מופת מבחינה אמנותית, עם שימוש יפהפה בצבע, מוזיקה ומצלמה, אלא בדיקת נפש חכמה וחשובה לכל אדם שלוקח חלק בדמוקרטיה ומקווה להשאיר אותה דמוקרטית כמה שיותר.

הסדרה "סיפורה של שפחה" משודרת בערוץ HOT HBO

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן