מחרצופים ועד ארץ נהדרת: איך השפיע נתניהו על הסאטירה הישראלית?

הפרק האחרון של "ארץ נהדרת" נגמר במונטאז' קטעים מ-12 השנה האחרונות של דמותו של בנימין נתניהו בתכנית - כל אלו, אני מודה, היו זיכרונות עמומים יחסית בשבילי. אני בן 20, מה שאומר שאני מ"הדור שלא ידע את לא-ביבי", הייתי רק בן 8 כשהוא עלה לשלטון הרציף הארוך שלו. בשביל אנשים בגילי וצעירים ממני, קשה לדמיין מציאות ללא נתניהו, ואחד התחומים בהם הוא תמיד היה נוכח היה מסך הטלוויזיה שלנו. לכן בכתבה זו, החלטתי לסקור את דמותו של ביבי כפי שהיא יוצגה בטלוויזיה סאטירית ישראלית, ואת ההשפעה העמוקה שהייתה לו על התחום בעשורים האחרונים. לאורך השנים נראה באופן לא מפתיע שינויים בייצוג של ביבי כשגם המציאות הפוליטית סביבו משתנה, ועולם הסאטירה ככלל משתנה בתוכן והמסרים שלו בהתאם למצב הפוליטי החריג בצל נתניהו.

כבר בשנות ה-2000 ואפילו הניינטיז המאוחרות (בזמן כהונתו הראשונה), ביבי המקורי של תקופה זו נראה הכי טוב ב"חרצופים" החריפה במיוחד - זהו ביבי הראשוני של התת-מודע הקולקטיבי הלאומי, שנתפס כצעד קיצוני ימינה בתוך הליכוד, כייבוא של המפלגה הרפובליקנית בנושאים כלכליים ומדיניים כאחד. זהו ייצוג סאטירי קלאסי לפוליטיקאי מהימין, דומה למשל לדמותה של תאצ'ר בסאטירה הבריטית של תקופתה, אבל הייצוג הזה עתיד להשתנות לחיה אחרת לגמרי. בזמן ממשלתו הראשונה אנחנו נחשפים לראשונה לדימוי "ביבי הקומבינטור", הרבה בעקבות סכסוכים שונים בתוך הממשלה (דבר שיאפיין כמובן את המשך הדרך). כך אנו מתחילים לראות את הדמות שכיום אנחנו מכירים היטב כמי שמכופף את המערכת הפוליטית לפי צרכיו ביכולות פוליטיות מרשימות.

לעומת זאת, בתקופה בה נתניהו בילה באופוזיציה נתניהו לא מוצג באופן מאיים לרוב, ולעיתים תכופות בעשור שבין ממשלותיו ובתחילת כהונתו השנייה הציגו אותו כאידיוט אמריקני מגמגם, דבר שבלתי אפשרי כמעט לדמיין כיום אבל עשוי לחזור אלינו במצב הפוליטי החדש.

קצת לתוך כהונתו השנייה ב-2009, נתניהו ממצב את עצמו כמנהיג ואחד הכלים שלו מאז ומתמיד הוא הקשר המורכב שלו עם התקשורת. הוא הרבה תמיד לבקר אותה ולטעון כי היא רודפת אותו, כשהסאטירה היא לא יוצאת דופן. עולם הסאטירה כמובן התפתה תמיד להגיב ולהתגרות בדמותו של ראש הממשלה, והוא הפך מהר מאוד לדמות קיצונית יותר ב"ארץ נהדרת" מקודמיו בתפקיד - פוליטיקאי נוכל חסר מצפון שתמיד מרמה את כולם, תחמן. בשנים אלו התחילה גם סדרת סאטירה חדשה- "מצב האומה" - שעם הזמן הפכה ל"גב האומה", תכנית פאנל סאטירית קלאסית בה הפאנליסטים התחרו בעקיצות ושנינויות על המצב הפוליטי ובעיקר כמובן על הליכוד ונתניהו שבשלטון. בשלב זה עולם הסאטירה הפך במידה רבה לחממה לעקיצות מהסוג הזה - שנונות, בנויות היטב ושטחיות למדי בביקורת שלהן כלפי השלטון. אל מול הטענה החוזרת שהתקשורת שמאלנית ומגויסת, תגובת הסאטירה הייתה לעיתים קרובות התחמקות מסאטירה פוליטית שמאלית ומעבר מהיר אל עבר לעג כללי לדמותו של נתניהו, לאשתו ולהיבטים שונים באופיו ובמקיפים אותו. ליאור שליין, המנחה ב"מצב האומה", מגיב לחברי הקואליציה שישבו באולפנו ופנו אליו כחלק מהתקשורת השמאלנית בהתנגדות נחרצת לשיוך פוליטי זה והצמדות לשאלות פרקטיות על התכניות שלהם ותקיפה של הממשלה הלא פרקטית בה הם לקחו חלק.

ממשלת נתניהו נקטה במדיניות ימין כלכלי נוקשה, לאחר שנים של מדיניות דומה אך קיצונית פחות ובשנים אלו אנחנו רואים לא מעט גדילה בשיעורי העוני ובפערים החברתיים בחברה הישראלית. אחת התגובות למציאות כלכלית זו הייתה המחאה החברתית של 2011, בה המונים מחו על הקושי להתקיים ו"לסגור את החודש" בישראל. חשוב להבהיר שהמחאה התעקשה להישאר לא משויכת פוליטית אבל גם נשארה בעיקר נחלת תושבי מרכז הארץ, וכך לא הייתה בה פרספקטיבה מעמדית חזקה. ברקע עליית התיקים הפליליים שלו והמחאה, "ביבי המושחת" הפך לאט לאט לביבי הנוכח ביותר - זהו ביבי כקומבינטור נכלולי שמקושר לטייקונים ומשתמש בכיסא לסחוט ולחלק להם טובות הנאה.

יד ביד עם עליית נתניהו המושחת דמותו הפסיקה לחלוטין להיות מוגחכת ופתטית והפכה להיות גאון נבזי, נבל על מתוחכם, כזה שהבדיחה היא אף פעם לא על חשבונו. הבחירות של 2013 הן נקודת מבנה בהקשר הזה- מערכון אחר מ"ארץ" בימים שאחרי הבחירות מרפרר לסצנת הרעל ב"נסיכה הקסומה" ומציג את נתניהו מנקנק את לפיד במשא ומתן הקואליציוני בדרכו לתיק האוצר. דימוי זה של ביבי ראוי לציון בעיניי כי הוא מעניק למושא הסאטירה מעמד עוצמתי ומסייע לו. בעולם הטלוויזיוני הזה, ביבי פשוט באמת מלך, גם אם לא אחד רחום במיוחד. הוא מושחת, אבל ידו תמיד על העליונה.

אחת מהתופעות הראויות לציון בעידן נתניהו, בעיקר בעשור האחרון שלו, היא יחסו עם תפיסות ה"אליטה" וה"עממיות" בתת-מודע הקולקטיבי הישראלי. נתניהו הצליח לקבע בשיח הציבורי הישראלי תפיסה לפיה תמיכה בנתניהו היא נחלת הרוב העממי והתנגדות אליו היא נחלת קומץ אליטיסטים אשכנזים. זוהי תפיסה שהסאטירה הישראלית משתתפת בה ומתחזקת באופן אקטיבי ופתטי כמעט. ב"מצב האומה" ו"ארץ נהדרת" וגם בתכניות אחרות החטא הגדול ביותר של ביבי הוא הביביסטים - אותם חברי כנסת, לרוב ממוצא מזרחי, שהתאפיינו ברטוריקה אנטי ממלכתית ברורה, אלו הפכו לדמויות הבולטות והנלעגות ביותר בתכניות האלו, ונתניהו הואשם על קשרו אליהם ולאופיים המנוגד לרוח הדמוקרטיה הישראלית כביכול.

תכנית מאוחרת יותר - "פעם בשבוע עם תום אהרון" - גם היא ביקרה סגנון זה בדיוק בקאצ'פרייז החוזר שלה "איזה שכונה". הרבה מהקסם של נתניהו תמיד היה היכולת להציג את עצמו ואת שותפיו לשלטון הימין כמחתרתיים ואנטי- הגמוניים, אנשי ישראל השנייה. הסאטיריקנים שלנו כמובן הצביעו על הסתירה הפנימית הזו מפעם לפעם, אבל התעכבו באופן טבעי לרוב על המיצגים הפרובוקטיביים של מירי רגב או מיקי זוהר. מלבד לאלמנט הגזעני הבעייתי בייצוגן של הרבה מהדמויות האלו, יש כאן נפילה למלכודת ברורה שדרכה הסאטירה הישראלית מקבלת על עצמה תפקיד שמרני וצקצקני, השונה מאוד מתפקידה המסורתי של סאטירה.

תהליך זה הוא לא לחלוטין אשמתם של אותם סאטיריקנים, הרי יש להם מחויבות לייצג את כלל העמדות בציבור הישראלי. אפשר להשתמש בניתוח של אותן תכניות כדי לראות מגמות מעניינות ומשתנות בשיח הציבורי הפוליטי, אבל האם אפשר באמת לבקר אותן על התהליכים שקרו? ובכן, אני מאמין שהן נושאות חלק מהאחריות. תפקידה של הסאטירה לעמדתי היא לא רק להגיב על השיח הקיים אלא גם לייצר שיח חדש, שמאתגר את המוסכמות המובנות מאליהן של הפוליטיקה הישראלית.

עידן נתניהו השאיר חותם רציני גם על הטלוויזיה הישראלית הסאטירית. לאורך השנים ראינו שינוי מסאטירה ביקורתית קלאסית לשלטון ימין התוקפת אותו משמאל ולועגת לו, לקומיקאים ישראלים שפיתחו שפה רעיונית שלמה על ביבי, עם מוסכמות ורפרנסים קבועים שהפכה אותו ואת מקורביו לסוג של דמויות בסיטקום בשביל צרכני הסאטירה. הביקורת הזו לעיתים לא רחוקות בכלל שירתה אותו ואת האינטרסים שלו. גם ייצוגם של אנשי ציבור אחרים השתנה בהתאם לקשר שלהם עם נתניהו. ראש הממשלה החדש, נפתלי בנט, הוצג בעבר אחרת לגמרי - ב"מצב האומה" תקפו אותו כדמות שמשלהבת את הציונות הדתית לאלימות, וב"ארץ" טל פרידמן גילם אותו בתור לאומן מטורף ובלתי ניתן לשליטה וכיום זרחוביץ' מגלם אותו בתור לפלף אומלל שלא יודע מה לעשות בלי דמות האב שלו, ביבי. נאלץ לחכות ולראות כיצד התכניות הללו, יבנו את עצמן מחדש ביום שאחרי, כנראה בהתאם לשיח הציבורי הכולל.