הדרמה של הבמאי היהודי-אמריקאי עזאזל ג'ייקובס ("יציאה צרפתית") שעלתה בנטפליקס בכיכובן של נטשה ליון, אליזבת אולסן וקארי קון מספרת על מערכת יחסים במשפחה בצל המוות המתקרב של האב. יעל מאורר על סרט שמצטיין בתיאור יחסים משפחתיים מתוחים שמוכרים לרבים מאיתנו
הדרמה של הבמאי היהודי-אמריקאי עזאזל ג'ייקובס ("יציאה צרפתית") שעלתה בנטפליקס מתארת מצב משפחתי טעון במיוחד שמוכר לחלק מהצופים: הזמן שבו ידוע שבן משפחה אהוב עומד למות, והציפייה לרגע הנורא שמובן שיגיע, אבל הוא בכל זאת תמיד מטלטל רגשית. ג'ייקובס בונה על סמך הסיפור המוכר הזה דרמה תיאטרלית, המתרחשת כמעט כולה בלוקיישן אחד: הדירה הניו-יורקית בה חיו אב המשפחה (ג'יי סנדרס, "חתום בנשיקה") והבת של אשתו השנייה אותה אימץ, רייצ'ל (נטשה ליון, "כתום זה השחור החדש", בתצוגת משחק מעולה). כשהאב גוסס וימיו ספורים, מצטרפות אליה כריסטינה (אליזבת אולסן, "וונדה ויז'ן") וקייטי (קארי קון,"נעלמת"), שתי אחיותיה. הדינמיקה בין שלוש האחיות המנוכרות זו לזו היא במרכז הסרט. הדמויות האחרות המופיעות בו הן רק שחקניות משנה בדרמה המשפחתית.
הסרט נפתח במה שנראה כמונולוג למצלמה של קייטי, האחות הבכורה, המדברת על הצורך להשיג אישור אי-החייאה לאבא. המונולוג הזה, כך מסתבר מיד, מופנה לרייצ'ל, האחות שחיה בדירה עם האב, ומואשמת על ידי אחותה בכך שלא השיגה את האישור הנדרש. רייצ'ל היא סטלנית שכל עיסוקה, מלבד העישון, הוא הימור על משחקי ספורט. אבל ככל שהסרט מתקדם מתברר שהיא מסתירה כאב גדול ורגישות עצומה מאחורי החזות האדישה. קייטי היא ה"לחוצה" שמנסה לסדר הכל, וכריסטינה, הבת הצעירה, היא מעופפת , מעריצת "גרייטפול דד", כלומר מין היפית בת זמננו שעושה הרבה יוגה ומציגה חזות של חיים מושלמים כאישה ואמא לבת קטנה שעליה היא לא מפסיקה לדבר, גם כשזה לא בדיוק תואם את הסיטואציה.
"שלוש בנותיו" הוא סרט דברני מאוד לכל אורכו, ומדובר על סרט של כשעתיים. אין בו הרבה התרחשויות אבל המון דיאלוגים ומונולוגים שנראים כמו מחזה מצולם. לפעמים זה עובד. לפעמים פחות. כך למשל כאשר מופיע בתמונה החבר של רייצ'ל, בנג'י (ג'ובן אדפו, "בבילון"), גבר שחור שמטיח בשתי אחיותיה האשמות ומספר על הקשר שלו עם אב המשפחה. לאחר ההופעה הדרמטית הזאת הוא נעלם מהסרט, ונראה שקיומו שם היה רק על מנת להראות צד אחר של רייצ'ל. גם הקשרים עם המטפלים של האב אינם בדיוק מפותחים.
באחת הסצנות, מצטטת אחת מהאחיות את האב שאמר שהדרך היחידה לדבר על מוות היא היעדרות. נדמה עד שלב מסוים שזהו גם המוטו של הסרט. כמעט לכל אורכו, אנו רואים את האחיות נכנסות לחדר של האב, אבל הצופים לא רואים מה קורה בתוך החדר. רק לקראת סוף הסרט, בטוויסט תסריטאי, הצופים רואים את האב. מבלי לגלות את המהלך העלילתי הדי מוזר הזה, ניתן רק לומר שאולי עדיף היה להישאר עם ההיעדרות.
הסרט מצטיין בתיאור יחסים משפחתיים מתוחים שמוכרים בוודאי לרבים מאיתנו. כך למשל הדיון הטעון על כך שהאב הוריש את הדירה לרייצ'ל שאינה בתו הביולוגית. גם המתח המובנה ביחסים בין האחיות מוצג כאן בצורה משכנעת למדי. למרות הנושא המאוד עגום שלו, יש כאן חתירה להשגת סוג של הרמוניה משפחתית דווקא מתוך המצב המתסכל והקשה של הציפיה למוות. בסוף הסרט אנו נשארים עם הדמות של רייצ'ל שיושבת, כפי שישבה כמה פעמים במהלך העלילה, על הספסל מחוץ לבית. אך הפעם השמיים מעליה כחולים. זה אולי סימן לכך שלא רק מזג האוויר השתנה, אלא גם משהו במצב הנפשי שלה. המוות של דמות הורית הוא לפעמים גם שחרור ויציאה לדרך חדשה.
הסרט "שלוש בנותיו" זמין לצםייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >>
לחצו כאן