ביטלס 64: ביקורת סרט תיעודי בדיסני פלוס

השנים האחרונות הן מעין "אוצר בלום" למעריצי הביטלס, ותיקים וחדשים, ולהצלחת מותג המוזיקה קרוב ל-55 שנה לאחר שהפסיק להתקיים בצורתו המקורית: הבמאי פיטר ג'קסון (סרטי "שר הטבעות") גאל מאות שעות תיעוד מסרטו התיעודי המושמץ של מייקל לינדזי-הוג, "Let It Be" – אודות ההפקה רוויית המתחים של האלבום האחרון של הרביעייה באותו השם – לכדי הסדרה בת ה-9 שעות "הביטלס: גט בק" ב'דיסני פלוס', שלא רק העניקה מבט אחר וחיובי לתקופה נשכחת בחיי הלהקה, אלא האנישה את כל אחד מחבריה, שמזמן הפכו לדמויות מיתיות.

במקביל, הפרויקט ארוך השנים של פול מקרטני – מה שכונה "שיר הביטלס האחרון" (שמאחד את הרביעייה, המתים והחיים) – "Now and Then", ראה אור לפני כשנה, הפך ללהיט מיידי ושבר כמה שיאי 'גינס' בדרך, זאת לפני פרסי הגראמי שמחכים לו מעבר לפינה; והיוזמה העצומה של הבמאי הבריטי סם מנדס ("סקייפול") - ארבעה סרטים עלילתיים נפרדים על ארבעת חברי הלהקה השונים - שמתחילה לרקום עור וגידים אט אט, עד שתפציע ב-2027 כמתוכנן; וכל זאת ללא אזכור הסרט ”Midas Man" - אודות חייו הטרגיים של מפיק הלהקה בריאן אפשטיין - שהתחיל כפרויקט נוצץ אליו נקשר שמו של סשה ברון כהן והסתיים ביציאה בקול ענות חלושה ל-Amazon Prime. אזי, כשסרט דוקומנטרי נוסף אודות עוד פן בהיסטוריה המפוארת של הביטלס מגיע לדיסני פלוס, קשה שלא להסתכל על כל העניין באופן ציני. אך מותג הביטלס לא באמת צריך עוד כסף, והשאלות ש"ביטלס 64'" מעלה, גם אם הן מוכרות כבר, הופכות את הצפייה למרתקת.

"ביטלס 64'" הוא פרי יצירתם של דיויד טדסקי (כבמאי) ומרטין סקורסזה (כמפיק), שכבר שיתפו פעולה על יצירה אחרת הקשורה לחיפושיות לפני כיותר מעשור – הסרט התיעודי המקיף של סקורסזה אודות חייו ומותו של ג'ורג' האריסון, "George Harrison: Living in the Material World", בו שימש טדסקי כעורך. העבודה על סרטו של סקורסזה הובילה את השניים לגילוי חומרי צילום לא מנוצלים שתיעדו האחים הקולנוענים הדוקומנטריסטים אלברט ודיויד מייזלס (יותר מאוחר מתהילת "Gimme Shelter" הכאוטי על ה"רולינג סטונס" או "Grey Gardens" הקאמפי) את מסעם הראשוני, בן ה-3 שבועות, של "הביטלס" באמריקה בפברואר 1964, שבמהלכו הופיעו שלוש פעמים בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "המופע של אד סאליבן", זכו לרייטינג של 73 מיליון צופים בהופעתם הראשונה ויצרו בן רגע לא רק את ה"ביטלמניה" הפרועה של העולם כולו, אלא פתחו שער לשנות ה-60 הסוערות ולמוזיקה הפופולרית ככלל. התיעוד ה"לא מתערב" נוסח "סינמה וריטה" של צמד האחים מייזלס מלווה את הלהקה במה שהיטיבה לנסח מעט מאוחר יותר, בסרטה "לילה של יום מפרך" – “a train and a room and a car and a room and a room and a room" – לצד תיעוד תגובות משלל העוברים והשבים, ממאות הנערות המעריצות הצורחות – חלקן אובדות בתוך המלון בו שוהה הלהקה, למבוגרים המצקצקים על "אובדן הדרך" של הנוער ועד העיתונאים הפתיים שנופלים בציניות התמידית של הארבעה ("מה באתם לחפש באמריקה?", הם שואלים; "כסף", הלהקה עונה). סרטם של טדסקי וסקורסזה שוזר תיעוד זה עם מגוון "ראשים מדברים" – מפורסמים ולא מפורסמים שהושפעו מאותו סיבוב הופעות היסטורי (כדוגמת דיויד לינץ' וסקורסזה עצמו) ושני חברי הלהקה החיים, פול מקרטני ורינגו סטאר, שמנסים להיזכר איך הכל אירע תחת ההלם שאחז בהם באותה התקופה.

אולי הקללה והברכה הגדולה ביותר של "ביטלס 64'" היא מעורבותו של סקורסזה בפרויקט. שם גדול שכזה, עם עבר לא מבוטל בדוקומנטרי המוזיקלי ("הוואלס האחרון", "Shine a Light" ועוד רבים וטובים), מעורר בוודאי ציפיות רבות לסרט יחיד מסוגו, כזה שיחדש למעריץ הוותיק ו"יקנה" את האוהד היומיומי. במובן הזה, סרטם של טדסקי וסקורסזה אינו מביא בשורה ממוטטת לשולחן ולא מעט מהסיפורים והתיעודים שמוצגים כאן יהיו מוכרים לפנאט 'הביטלס' הממוצע, אך הגדולה של "ביטלס 64'" – והיכן שהסרט ממשיך את חיבתו ארוכת השנים של סקורסזה לפירוק מיתוסים אמריקאים – היא הרחבת הדיון בקשר בין אמריקה המודרנית לאותה "ביטלמניה" היסטורית של פברואר 64'.

עבור ארה"ב (לעומת אירופה שהחלה עם התופעה כבר שנה קודם לכן), 1964 היא היא שנת ה"ביטלמניה" וראשית "הפלישה הבריטית", ואותותיה מופיעים בתרבות הפופולרית עד היום; כך, לדוגמה, תוכלו לצפות כבר בשבועות הקרובים בבתי הקולנוע בסרטו החדש של רוברט זמקיס, "כאן ועכשיו", שמציב סצנה חשובה לצלילי ההופעה אצל 'אד סאליבן' – אותו זמקיס שהחל את הקריירה שלו עם סרט על מעריצות ביטלס נואשות בערב ההופעה האגדית ("I Wanna Hold Your Hand" מ-1978) ומיקם את גיבורו הנודע פורסט גאמפ ב'שיחה' על שלום ואהבה עם ג'ון לנון.

סקורסזה וטדסקי משכילים להבין את הקשר בין הרגע המיתי הזה בהיסטוריה האמריקאית לבין נקודות מפנה חשובות אחרות באותן השנים: רצח הנשיא ג'ון פ' קנדי כחודשיים קודם לכן, התחלת מאבק תרבות הנגד, הטלוויזיה כמעצבת התודעה הציבורית ("מותו של הנשיא הטלוויזיוני הראשון", טוען מומחה בקטע ארכיון על קנדי), התחממות היחסים הגזעיים ועוד. כך, כשסמוקי רובינסון מדבר על החשיבות של הביטלס כאלו שהודו בגאון כי הושפעו ואהבו 'מוזיקה שחורה' או הסופרת ג'יימי ברנשטיין, בתו של המלחין הנודע לאונרד ברנשטיין (בעצמו מעריץ מוקדם של הביטלס), שמספרת איך התדמית האנטי-מאצ'ואיסטית של הרביעייה גרמה לה להבין את נטיותיה המיניות, טדסקי וסקורסזה יוצרים (לא מפורשות) קו אחד ישיר בין הנחיתה של ארבעה צעירים מליברפול בניו-יורק לבחירת טראמפ לנשיאות 60 שנה מאוחר יותר; אותן מהפכות תרבותיות ופוליטיות שהביטלס היוו קטליזטור עבורן ב-1964 עדיין מעסיקות את ארה"ב והעולם, כל כך הרבה שנים אחרי.

ומה לגבי הביטלס עצמם? "ביטלס 64'" לא מציג אשפי יח"צ כפי שנהוג לחשוב לגבי הלהקה, אלא ארבעה צעירים אינדיבידואלים אך מאוד מגובשים, שמשתטים מדי רגע אל מול המצלמה, במעין תחושה שהם חייבים להחזיק את ה"מותג" כל הזמן חי ולהוכיח שהם ראויים למעמד (לעצמם ולאומה הבריטית, שראתה בהם אז עדיין נצר למעמד פועלים "נחות"), אחרת אותה הצלחה אליה הגיעו בן לילה תיעלם. באופן זה, "ביטלס 64'" לא רק מפרק את "המפלצת הארבעה-ראשית", כפי שנהג לקרוא לה מיק ג'אגר, לארבעה אנשים שונים עם רצונות ופחדים שונים (לנון וחיבתו למילה הכתובה ולאקטיביזם, מקרטני לבוהמה, האריסון למוזיקה עצמה וסטאר לבמה), אלא מעמיד את השאלה עד כמה הקו בין דימוי של כוכבים למציאות כה ברור, בייחוד בעידן שבו הוא מתערער מדי יום ברשתות החברתיות.

ואולי, מלבד הצופים, שיבינו כי האנרגיות המתפרצות של הביטלס עדיין מניעות את עולם התרבות במובן זה או אחר, "ביטלס 64'" הוא לא פחות מהותי עבור אחד – פול מקרטני שמו. מי שבעיני כותב שורות אלו (ובעיני רבים אחרים) הוא אחד מבוראי המוזיקה המודרנית – אי שם עם מוצרט או בטהובן – תמיד היה זה שדחף לשמור על הגחלת של להקת העבר שלו חיה, ועל מורשתם של חבריו הכה-קרובים שלמה – למרות כל 'הדם הרע' שעבר ביניהם; מי שנכנס לדיכאון קליני מיד לאחר פירוקם הראשוני ב-1970 הוא גם זה שנדמה שתמיד מנסה לחזור לאותו רגע היסטורי, שהלך ונעלם. "אני חושב שהיינו התרופה למצב של אמריקה דאז", אומר מקרטני בסרט בעודו מסתכל על תמונה של קהל רחב ידיים שצילם בזמן אמת, ואולי אולי, סוף סוף, החור בליבו התאחה.