Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: סיכום עשור: הסדרות הטובות של העשור

העשור השני של המאה ה-20 מגיע לסיומו ברחבי העולם, וכך גם בטלוויזיה. אנחנו מסכמים עשור טעון במיוחד מבחינה פוליטית ותרבותית, שהטלוויזיה שלו משקפת את הדינאמיות ותחושת השיגעון שבו ללא ספק. העשור הזה בפוליטיקה הוא העשור של טראמפ ודומיו, העשור בו משבר האקלים התחיל להגיע לראש סדר היום. העשור בו השלווה של העולם והמערכת כפי שאנו מכירים אותה הניאו-ליברליזם, הגיעה לסוף, ואלטרנטיבות רדיקליות יותר מימין ומשמאל עלו לפני השטח. יותר מכל, זה עשור בו הרגיש שאין יותר במה להיאחז, וטבעי שהטלוויזיה של העשור שיקפה רגשית את השוק הזה.

ברשימה זו נסתכל על 13 סדרות, בסדר עולה מבחינתי של איכות וחשיבות. כשמסתכלים על הרשימה, ניתן בהחלט לראות סגנון או אלמנט משותף של תחושת טירוף והתמוטטות מובהקת, ואני לא חושב שזה רק הטעם המוזר שלי בסדרות. חובה להזכיר לפני שנתחיל את "משחקי הכס" ו"סיפורה של שפחה" שהן חשובות בהגדרת העשור אבל מצד שני לא באמת טובות כמו שמספרים לכם. כנ"ל ל "ריק ומורטי".

6. המקום הטוב

עוד קומדיה של מייק שור, "המקום הטוב" היא, אם נימנע מספוילרים, סיטקום קומדיה של טעויות בגן עדן. קשה להסביר מעבר לכך, כי הפרמיס משתנה בכל עונה, אבל אלו הקווים הכלליים- קומדיה על גן עדן, גיהנום ומה שביניהם. בכיכובם של קריסטן בל ("ורוניקה מארס") וטד דנסון ("חופשי על הבר") אנחנו מקבלים קומדיה מקסימה ובנויה סופר היטב על מוסר ואנושיות. מבחינה חברתית-פוליטית מעט יחסית משתקף פה, מלבד אולי השיח המפותח על העובדה שכל מוצר צריכה שאנחנו קונים מעורב בסבל ואי-מוסריות, אבל זה פשוט סיטקום קלאסי נפלא שהוא בו זמנית דרמה סדרתית מצוינת. כל מה שטלוויזיה יכולה להיות.

5. פליבג

"פליבג" היא מיני סדרה היפר-אישית שנצמדת לתודעה של הדמות הראשית שלה, המשוחקת על ידי היוצרת, פיבי וולר-ברידג'. הסדרה היא על בחורה אומללה וסופר-מתוסבכת, שהיא גם אחת הדמויות המעוררות הזדהות יותר שהיו בטלוויזיה. זו סדרה מצחיקה מאוד ומרגשת מאוד שמשאירה אותך בתחושה שסדרות אחרות פשוט לא מספקות, מעין צחוק מעורער תוך השתקעות והתחברות חצי-מנוכרת לעולם הפנימי של הדמות. תחושה שאגב, מאפיינת טוב מאוד את הרגע ההיסטורי שהיא יצאה בו. היא מזכירה מחזות של ברכט בניכור שבה אבל מנגידה את זה באמפתיה עמוקה. ויש את התפקיד הכי טוב בקריירה של אנדרו סקוט, בפער.

4. האחיות המוצלחות שלי

"האחיות המוצלחות שלי" היא אחת הסדרות הישראליות הטובות יותר שנעשו, אולי כי היא התנערה מהתבניות העונתיות-תסריטאיות המלאכותיות כל כך של טלוויזיה ישראלית, ומסתמכת דווקא על אלו של טלוויזיה קלאסית. יחד עם זאת יוצרי הסדרה עשו בחוכמה והשאירו את הכתיבה, ההומור והשפה שלה ישראליות כל-כך ונוגעות לכאן ועכשיו. "האחיות" היא סדרה מבית היוצרת גלית חוגי על שלוש אחיות, בגילומן של טס השילוני, נלי תגר ודנה סמו. זו קומדיה מצחיקה ומוקפדת בעלת דיוק תסריטאי של כל שורה וכל בחירה עלילתית, שזה יוצא דופן מאוד בקומדיות בארץ, ובכלל. אם התחושה בטלוויזיה הגלובלית היא שסוף העולם כפי שאנו מכירים אותו מגיע, התחושה ב"אחיות" היא של רוגע מהרעיון הזה. גם אם לכל מה שפוליטי וכל מה שלא באורח החיים שלנו אין סיבה או תכלית. למי אכפת?

3. שקרים גדולים קטנים

מיני סדרה שהפכה לסדרה בת שתי עונות במותחן דרמטי נהדר שהמילה שהכי מתארת אותו היא "מושלם". לאו דווקא כי אין כאן פגמים ברורים, אלא פשוט כי הסדרה הזו כתובה בכל כך הרבה תשומת לב לכל פרט ופרט כדי לייצר חוויה רגשית מקסימלית. "שקרים קטנים גדולים" היא סדרה על ארבע נשים וחייהן בעיירת חוף זעיר-בורגנית קטנה, ועל האלימות האינהרנטית בחברה הזו שהבזקים ממנה מתפרצים פתאום. העונה הראשונה כולה מרגישה כמו ציפייה מורטת עצבים ובו זמנית נינוחה לקץ אלים.

זהו, באופן הטהור ביותר בתחושתו, המיטוט של הסדר הקיים. לצד הסבל העמוק והכבד יש התעלמות ליברלית בלתי נסבלת מהאלימות שמתחת לפני השטח של כל הדמויות, ואנחנו מבינים חד משמעית: משהו צריך להשתנות. הדיאלקטיקה הזו, המתיחות הזו, לא יכולות להמשיך. הסדרה היא בכיכובן של ריס ווית'רספון, ניקול קידמן ושיילין וודלי והן כולן נפלאות בתפקידים שלהן כאן. לצידם משחק בן השאר אדם סקוט, ורבים אחרים, כולל מריל סטריפ הנהדרת בעונה השנייה.

2. הנותרים

"הנותרים" של דיימון לינדלוף ("אבודים") היא אחת הסדרות הפילוסופיות יותר של ערוץ HBO, אבל היא רגשית מאוד באותו הזמן. היא מתרחשת בהווה אלטרנטיבי בו שני אחוז מאוכלוסיית העולם נעלמה, ומציגה את ההתמודדות הגלובאלית עם כך בפנים דתיים, רוחניים, כלכליים ופוליטיים. בין הדמויות הרבות בולט במיוחד ג'סטין ת'רו שמשחק כאן שוטר מקומי במשבר, כמו כולם (כאמור, עוד משבר גלובאלי בטלוויזיה). מעט סדרות נוגעות בכל כך הרבה תחומי דעת, ומספקות ממש תורה פילוסופית בפני עצמן, וזו סדרה כזו. היא גם עשויה באמת מאוד טוב, עם הופעות משחק מטורפות של כריסטופר אקלסטון ומרגרט קווילי.

1. בוג'ק הורסמן

הסדרה המצוירת למבוגרים הזו היא ללא ספק סדרת העשור שלי. פשוט אין סדרה אחרת שממחישה טוב כל כך את מה שטלוויזיה יכולה לעשות. זוהי סדרה מופתית בפיתוחן ויצירתן של דמויות, בהעמקת הקשר איתן מול הקהל ברמות שפשוט אי אפשר לייצר באף מדיה אחרת. זו סדרה שמשאירה את הצופה שלה עם שאלות בלתי נסבלות על החיים שלו עצמו, ומאלצת אותו באפקטיביות גדולה יותר מכל סדרה אחרת להתעמת עם כל מה שרע בהם, ואולי בסוף למצוא איזו תקווה.

בכנות, אין מילים שיתארו את האיכות של הסדרה הזו. אם לא ראיתם אותה, תצפו בה. עכשיו. "בוג'ק" מספרת על גרסה מדומיינת של הוליווד, הוליוו (לאחר שנפלה האות D מהשלט), בעולם בו חיות אנתרופומורפיות מתהלכות כבני אדם בכל מקום. כוכב הסדרה הוא בוג'ק (בדיבובו של וויל ארנט), סוס שהוא כוכב עבר של סיטקום מצליח עם נטיות דיכאוניות כבדות ואלכוהוליזם קשה. יותר מכל, הסדרה היא על המסע שלו להיות שמח, וכן על המסע המקביל והמשותף של הדמויות סביבו. אף אחד לא מצליח בזה במיוחד. "בוג'ק" נמנעה תמיד מלהיות פוליטית במיוחד, אך בעונה האחרונה כללה שני פרקים על איגוד עובדים ופרק אחד שהוא תעמולה אנטי-קפיטליסטית בוטה, במובן הטוב ביותר של המילה. אין יותר מנוס מהפוליטי והכלכלי, אין יותר מנוס מהבנייה מחדש של השיטה, שנדמה שעומדת ממש בקצה המנהרה.

לחלק הראשון של הכתבה - מקומות 7-13: לחצו כאן