למצוא ניצוצות בחומריות: ראיון עם במאי גאולה

לאחר שאשתו חלתה בסרטן, וכדי למלט עצמו מייאוש שרודף אותו בעולם החומר החילוני, חזר מני (משה פולקנפליק) בתשובה ועבר לחיות בדלות בבני ברק. עתה, כמה שנים לאחר מותה של אשתו, הוא מטפל בבתו היחידה, גאולה, שחלתה באותו הסוג של סרטן. כדי לממן את טיפוליה, הוא פונה לאחור שוב אל חבריו החילונים שנטש, כדי לגייסם להופעות רוק בחתונות חרדים, דבר המוביל להתפתחויות בלתי צפויות. זו תחילתה של עלילת "גאולה", סרטם החדש של הבמאים יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, שעלה בסוף השבוע לאקרנים.

מדוע בחרתם לקרוא לסרט ולבתו של הגיבור "גאולה"? האם יש הקשר אישי לדברים?

יעקב: "הייתה לי מחשבה על סיפור שיהיה קשור למסירות נפש בין חברים, קצת בעקבות קשר חזק עם החבר שדרכו חזרתי בתשובה, ושהסרט מוקדש לזכרו. כל אחד מחברי הלהקה נמצא בסוג של גלות פנימית, וגאולה הילדה מסמלת את הגאולה, שהיא כרגע קצת במצב של חולי, אבל באופן מסוים יותר בריאה מכולם. החברים שפתאום מתבקשים להקריב מעצמם בעבור חבר שלא ממש שמר על קשר איתם, יש בזה משהו שמגלה בתוך כולם איזשהו עצם פנימי שקושר אותם יחד, אולי בזה מדובר כשמתייחסים למילה גאולה".

[*]

(בתמונה: יוסי מדמוני, משה פולקנפליק ובועז יהונתן יעקב. צילום: איציק בירן)

מדמוני: "גאולה הוא דבר שבשמים, הכי רוחני שיש, ובסרט אין כמעט טקס דתי וכמעט לא תפילה; באיזשהו מובן זה סרט לא דתי. וגם כשהוא דתי אז הוא הכי עלוב – מישהו יושב בדרום תל אביב במקום הכי מלוכלך ומסתכל על יונה, ומבקש מאלוהים, 'אם היא עפה, אתה איתי'. לקחת את הגאולה ולהעניק לה את הממד הארצי ביותר שיש. והיונה לא עפה.

זו סצינה מאוד עצובה ומאוד מצחיקה. כל הסרט הוא כזה, יותר טראגי מקומי, אבל מצליח להיות גם וגם.

מדמוני: גאולה של בן אדם זה גם חיוך. בכלל, ביהדות יש משהו ארצי. יש בסרט אלמנט חסידי. תכלית האדם הגדולה בחסידות היא לשמוח; זה ארצי".

יעקב: "מנחם חזר בתשובה כדי לגעת במקום יותר טוב בתוכו, יותר נקי ואמיתי, כדי להיות מסוגל להיות יותר שמח. אנחנו פוגשים אותו בנקודה שהוא מגלה שהוא לא הצליח בזה".

נדמה שהסרט מראה שההפרדות בין העולם החילוני לעולם האורתודוקסי הן מלאכותיות ודיכוטומיות.

מדמוני: "הסרט מדבר על מפגש. האיש הזה שר בחיים שלו. את הניצוץ האמיתי שבו, רק מוזיקת הרוק יכלה להעיר. ביהדות מדובר על עולם חומרי של קליפות, והתפקיד שלנו הוא למצוא את הניצוצות בתוכן. הערבוב בין קודש לחול, תפילה ומוזיקת רוק, הוא ממש הכרחי. אתה לא יכול להתנתק מהסביבה. המקום הזה של יהדות מנותקת מהעולם, החרדית למשל, זה מסרס אותה. אי אפשר להתכחש ליצרים ולרצוח אותם. היהדות יודעת את זה. ההפרדות שדיברת עליהן הן דיכוטומיות לגמרי. אני גדלתי בבית דתי בשכונת הבוכרים החרדית, ליד מאה שערים, ולא הייתה לנו בתרבות המזרחית של אז הגדרה של חילוני ודתי כמעט. באיזה שלב אבא שלי שולח אותי לבית ספר חילוני, כי לא הייתה לו בכלל תודעה של דיכוטומיה, שהיא כל כך קיימת היום. להתפלל או לשיר? מני לא יודע להשיב על זה. אין זה או זה". יעקב: "כזמר שלא יצר 15 שנה, מני מגלה שהוא לא באמת יכול להגיע בלי המוזיקה למקומות הפנימיים שבשבילם החל אצלו תהליך התשובה. הקשר המחודש עם חבריו מציב בפניו מראה, עד כמה הוא רחוק מהטוב הפנימי שלו."

בנפשו של מני יש ממד של תוהו המהול באהבה, שלא כל הדמויות סביבו יכולות להבין. הסרט עוסק בין היתר בסוגיה של התמודדותו של איש רגיש עם התכליתנות והציניות של העולם. אנו רואים את מני המדוכדך מכריח את עצמו להיות טוב באופן כפוי לעתים קרובות, לבתו, לחברים שמתגייסים לעזור לו; מצווה ולא דבר הנובע ישירות מהלב, אם כי לבו נמצא שם מתחת לפני השטח כמעט בכל רגע. במני, שמחפש שידוך, יש אמת קיומית מיוסרת אבל אותנטית מאוד, ודווקא לזה שרהל'ה (אביגיל קובארי), בת השכנים שמשמשת כשמרטפית לבתו, נמשכת בחשאי.

מדמוני: "בתלמוד כתוב, כל מי שהוא יותר נעלה, יש לו גם יותר משיכה לאופל. היום זה משפט חתרני. הרבנים נחשבים היום כאילו למופלאים. זה פתגם ענקי ביהדות: 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. אתה יודע מה נכון, ותעשה את הנכון גם אם אין לך חשק, אתה בתוהו והכל נראה לך עלוב וקשה. רק תסמן וי. מני עושה את זה. הוא אומר לאבי (אחד המוזיקאים בלהקה) בסוף, טיפלתי באשתי, אבל עשיתי וי. הוא לא באמת הרגיש אליה כלום כשמתה, מסתבר. זה טראגי, הוא סועד את אשתו, ואין בו רגש".

אבל בסצינת השיא של הסרט, מבחינתי, במועדון, כשהוא שר שיר שגרם לי לדמוע ממש, הוא נזכר בה ורואים את כל האהבה.

מדמוני: "אבל הוא עובר את זה באיחור אופנתי של חמש-שש שנים, אחרי שהיא מתה".

כלומר לעשות את הדברים באופן מיכאני ובלי תכלית, בתקווה שיבוא הרגע שבו יפתח הלב באמת. הסרט העניק לי לפעמים טעם מעט דומה לטעם שחשתי ב"חומות של תקווה".

מדמוני: "נכון, אין מה לעשות, אין תכלית, זה שאתה לא מרגיש, אל תאמר נואש. זה סיזיפי. "איפה החיים ואיפה אלוהים", זה שיר שלו בסרט, אבל בעצם של פורטיס. אני חושב שזה מה ששרהל'ה אוהבת, היא שומעת את השיר הזה שלו, זה איש שמחובר במובן זה באופן בלתי אמצעי, וזה כולל את האור ואת האופל. נערה חרדית... מה מלמדים נערות כאלה? אבל היא מקיימת הלכה למעשה את הדבר הזה, של אל תפחד מהתוהו."

לרוב האנשים היום, אולי תמיד, קשה לתת מקום אמיתי וישיר לדברים היותר קשים, למרות שהם קיימים בחיים שלהם.

מדמוני: "אבל בלי חושך אין אור. ברמה התיאולוגית וברמה הפשוטה. אם גאולה לא הייתה חולה בסרטן, בלי לאחל לאנשים דבר כזה, הוא לא היה חוזר לרוק'נרול ולאור של המוזיקה. הדבר שהכי הפך אותי לבן אדם מעט יותר טוב, הוא כשאבא שלי היה במחלה קשה. זה לא אומר כמובן שצריך לסבול באופן יזום ופשטני".

הסרט לא עונה בצורה פשוטה על השאלה מה זה אלוהים. קורים דברים מופלאים בסרט, אולי נס, אולי פעולה אנושית, אולי פועל אלוהי, הדרך האמונית והתשובה הן לא דרך פשוטה. אלוהים זה נעלם גדול.

מדמוני: "דווקא הבסיסט של מני, גולי, חילוני, מוכר בפיצוציה, שולף את הסוכרייה, יודע להגיש אותה לגאולה החולה לפני בדיקה באופן שמני לא תמיד מסוגל, דווקא בו יש המקום הכי בלתי אמצעי של חיבור אל האור. גאולה מלמדת אותו נטילת ידיים מהי, אם לא היה בו טוהר לא היה משתף פעולה איתה, אבל אז כשזה נמשך הוא אומר לה עד כאן, אני רוצה קפה. בדת הקלאסית זה לא ייתכן כי היא מדברת על קיום מצוות כדרך בלעדית לחיבור לאלוהים. הסרט לא נותן תשובות אלא שואל שאלות. סיזיפוס. עצם הניסיון של מני להמשיך שוב לחפש, זו התכלית של האמונה. אם אתה לא מחפש וממשיך לשאול שאלה, לא עשית כלום. מה שאתה לגמרי יודע, לא יכול להיות קיים".

[*]

(מתוך הסרט: מני וגאולה בגילום אמילי גרנין)

אני הרגשתי בסרט נוכחות ברורה של מה שמעבר, השגחה.

מדמוני: "זאת הייתה המטרה, בצורה חמקמקה, בדברים הקטנים. הסוכרייה הקטנה עם הנמלים; ויש בסוף הסרט עציץ עלוב בחלון, חצי נבול אבל אופטימי, בועז אמר לי, זה העציץ שהחזיק אותי ברגעים הקשים, הוא הביא אותו להפקה מהבית שלו".

חבר אומר למני, הרגת את אשתך בצדקנות שלך. אבל יש בו גם ענווה.

מדמוני: "מתי הענווה הופכת לצדקנות? לכל תכונה טובה יש מקום שהיא הופכת לגאווה."

אני מרגיש שהסרט יכול פוטנציאלית לדבר להרבה מאוד אנשים, זה קשור גם לזה שמני מפגין צורך נאצל בניקיון, בפשטות, באיפוק, בלב טוב. הרבה אנשים, כמו מני, נעשים בגלל זה קצת אלימים כלפי העולם החילוני ההדוניסטי והכוחני של ימינו.

מדמוני: "ואז אתה רואה שאתה כן כמו כולם ושיש לך גם אגו, ואתה משתגע. מני מגלה בהמשך הסרט משהו שלא היה צריך לשבור אותו לכאורה, אם לא היה בו אגו. הדרישה לפשטות שהופכת לגאווה, זה בדיוק המקום שהגיבור נמצא בו".

אז זה שוב המקום של לסמן "וי", זה ככה אבל עושים עבודת התעלות שיטתית כדי לא להיות בממלכה של האגו. אהבה אמיתית היא לא דבר אוטומטי.

יעקב: "הסרט הוא סיפור קטן על מאבק פנימי גדול. הסצינה של הפוטו בתחילת הסרט היא סצינה שקרתה לי בחיים באמת כשהלכתי להצטלם לתמונת פספורט בבני ברק ליד משרד הפנים. האישה שמצלמת לא ממש מתעניינת איך תצא התמונה וגם לא אומרת, 'אחת, שתיים ו...'. אז חייכתי חיוך שירד אחרי כמה שניות ואז בדיוק היא צילמה. כשיצאתי מהחנות הייתה לי תמונה שבה לא הצלחתי לחייך. הרגשתי שנכשלתי, כי כן רציתי. בזעיר אנפין זה גרם לי להבין שצריך להצליח בזה יותר, פשוט לחייך, כמו להיכנס לחדר חשוך ופשוט ללחוץ על מתג האור, רק צריך לזכור שיש תחנת כוח ענקית בחדרה שמאפשרת את זה. כך בחיים הפרטיים, מאחורי החיוך נדרשת הרבה עבודה עצמית.

מדמוני: "הגאולה באה, או שכן או שלא, לא ברור. הוא זועק ומישהו כנראה כן שמע את הזעקה. הילדה או מחלימה או שאולי לא, לא בטוח... אבל הוא מחייך בסוף".