זה לא סרט על המוסד: ראיון עם יובל אדלר, במאי המורה לאנגלית

סרט הבכורה של יובל אדלר, "בית לחם" (2013), על מערכת היחסים המודיעינית בין רכז לשב"כ למודיע פלסטיני היה להצלחה קופתית גדולה וגם זכה בשישה פרסי אופיר כולל לסרט הטוב ביותר. הצלחה זו סללה את דרכו של הבמאי להפקה בינלאומית גדולה בדמות העיבוד לספר המתח "המורה לאנגלית . ("The Operative") לסרט הוא הצליח לגייס גם שני כוכבים בינלאומיים גדולים כדיאן קרוגר ("משום מקום") ומרטין פרימן (הסדרה "פארגו"). לכבוד הקרנת הבכורה העולמית של הסרט בפסטיבל ברלין ישבתי עמו לראיון.

האמנת שסרט ז'אנר כמו "בית לחם" יזכה לכזו הצלחה?

"כל אחד חושב שהסרט שלו ישנה את העולם. אני לא חשבתי על 'בית לחם' כסרט ז'אנר. אני אוהב לעבוד במשהו שנראה כמו ז'אנר ושמיועד לקהל הרחב, אבל אני מרגיש שהסרטים שלי לא מובנים טוב. מה שעניין אותי ב'בית לחם' הוא שהסרט מתחיל בפרספקטיבה הישראלית של המרדף אחר מחבל והחיסול שלו לוקח אותך לפרספקטיבה פלסטינית. אתה הופך את התמונה. המבנה הזה הוא מה שעניין אותי אבל אף אחד לא דיבר על זה. בגלל כל הרעש סביב הסכסוך והייצוגים של הצדדים, אנשים לא ראו את מה שיש בסרט".

[*]

עד כמה ההצלחה של "בית לחם" עזרה לך לגייס שמות גדולים לפרויקט בינ"ל כמו "המורה לאנגלית"?

"'בית לחם' היה חזק בארה"ב, הם אהבו את האינטנסיביות והדחף העלילתי שבו. כתבתי את התסריט ל'מורה לאנגלית', שהוא סרט ריגול מאוד לא רגיל. התחלנו להציע אותו לשחקנים ובזכות 'בית לחם' ובזכות העובדה שזה תפקיד נשי מאוד מורכב מאוד, היה לי קל להביא את זה לשחקניות ושהן יקראו את זה. היה שחקניות אמריקאיות יותר גדולות מדיאן קרוגר שבאו אליי והיו מגייסות לזה מימון יותר גדול ואמרתי להן לא. הסוכנים אמרו לי שאני משוגע שאני מסרב להן, אבל אמרתי שהן לא מתאימות. דיאן באה אלינו ואמרה שהיא מתה לעשות את התפקיד, שהיא בדיוק כמו הדמות הראשית. כל הסרט הוא על אנשים שאין להם מקום בעולם, שהם בין לבין. הבעיה של מקום זו הבעיה שלה בחיים וזו גם הבעיה שלי. היא הייתה האדם הכי קל לעבוד איתו, בלי שום גינונים. מרטין פרימן בא נורא מאוחר, אני לא חשבתי עליו לתפקיד. הסתכלתי על דברים שלו והוא אף פעם לא עשה דבר דומה וזה כנראה מה שמשך אותו לתפקיד. פגשתי אותו בלונדון ונורא נהניתי מהפגישה ומשם הכל כבר הלך בקלות".

איך היה לעשות את המעבר מפרויקט מקומי בתקציב נמוך לסרט בסדר גודל כזה?

"הבעיה היא להפיק את זה, לביים זה אותו דבר. הסרט הזה היה מסובך בגלל שהוא גם קו-פרודוקציה אירופאית עם כספי קרנות וגם יש לו מימון אמריקאי וזו קומבינציה מאוד נדירה. היה להם מאוד קשה להבין אחד את השני. האמריקאים עובדים בשיטה כמו של האולפנים בה מתחייבים מראש לחברה על הסרט והתקציב והם גם יכולים להחליף אותי. האירופאים לא יודעים לעבוד ככה וזה מאוד קשה". הסרט הוא עיבוד לספר של יפתח רייכר עתיר "המורה לאנגלית". מה גרם לך לרצות לעבד אותו לסרט?

"הספר מתחיל בזה שמרגלת נעלמת ואז קוראים למפעיל שלה והוא צריך לספר את היחסים שלהם כדי שיצטרכו למצוא אותה והיה משהו במבנה הזה כשאתה מנסה להבין מה עובר על מרגלת ולהיכנס לראש שלה שנורא אהבתי בספר. אבל הסרט הוא מאוד שונה מהספר בו הסוכנת היא בכלל יהודייה ציונית והוא לא מתרחש בטהרן. הספר היה רק בסיס מבני מבחינתי. יפתח מאוד עזר לי בעיבוד והוא גם הפגיש אותי עם אנשי מודיעין".

[*]

עלילת הסרט עוקבת אחר רייצ'ל (קרוגר), בחורה המגויסת על ידי סוכן מוסד בריטי בשם תומאס (פרימן) כדי לעבוד כמורה לאנגלית בטהרן, ולרגל אחר בחור איראני בשם פרהד במטרה למכור לחברה שלו ציוד מודיעין פגום. כמובן שהעלילה מסתבכת כשסיפור אהבה נרקם בין השניים ורייצ'ל מתחילה להתרגל לחיים בטהרן ומפקפקת במשימתה ובטוהר המידות והמוסריות של הפעולות אותן היא נדרשת לבצע לצורך התפקיד. אדלר, שכבר הוכיח את יכולתו בליצור סצנות ריגול אינטנסיביות ומלאות מתח ב"בית לחם", מנצל הפעם את הז'אנר כדי להעלות שאלות מוסריות לגבי המשימות שמבוצעות בשם מטרה נעלה.

הסרט מציג את החיים באיראן בצורה מורכבת ולא חד ממדית, כשלעומת זאת האופן בו מוצג ארגון הביון הישראלי מטיל ספק גדול בעליונותו המוסרית.

"הסרט הזה הוא לא סרט על המוסד, זה סרט על ריגול. זה יכול היה להיות כל ארגון אחר. זה סרט על יחסים בין מפעיל לסוכנת, בעיקר על החיים שלה – מה זה לאמץ דמות. הוא לא מבקר את ישראל, הוא מתאר איזה מין תכונות פסיכולוגיות יכולות להביא מישהי להיות מרגלת. אני לא חושב שיש צדדים בסרט, יש פה אנשים. מצד אחד יש לך ארגון ריגול שעושה מה שכל ארגון ריגול בעולם עושה. הם צריכים להשיג את המטרות שלהם. פרהד הוא סתם איש עסקים, אדם פרטי, הוא לא משמרות המהפכה. רצינו לעשות דימוי של איראני אחר מהסוג שחושבים עליו".

ועדיין, היו ביקורות בעיתונות הגרמנית שהסרט הוא אנטי ישראלי

"הביקורות על הסרט הן בכלל לא בכיוון. הביקורות מצפות לסרט אקשן, שכל הנקודה היא שזה סרט נקודת מבט מאוד סובייקטיבי, עדין ומורכב. משווים אותו לדברים שלא קשורים אליו. החוויה שלי היא שאנשים לא מבינים את מה שעשיתי וזה קשה. אותי מאוד מעניינת התופעה של ריגול. מה יש בילדות של האישה הזו, ברצון שלה להשתייך, בחוסר של האבא שגורם לה לבחור בחיים האלה. זה סרט שכל מי שרואה אותו פעם שנייה יותר אוהב אותו, אני חושב שהמפיצים ידעו איך להתמודד עם זה ולמקם אותו נכון כדי שאנשים ידעו למה הם באים. אני רוצה שיראו את הסרט הזה בשביל מה שהוא, זה מה שחשוב לי. לא כמו עוד סרט על עלילות המוסד, או בתור סרט אקשן עם פיתולים וטוויסטים".

הבנתי שחלק מהסצנות באיראן אכן צולמו בטהרן עם צוות צילום מקומי. איך עשית את זה בתור במאי ישראלי?

"היה לנו אדם שחברת ההפקה הגרמנית פנתה אליו בפריז. לא אמרנו לו מה אנו צריכים, רק דברים כלליים. הוא שכר צוות בטהרן. לקחנו אישה שהיא כפילה של דיאן והם נתנו לנו את כל נקודות המבט שלה. את דיאן צילמנו בסופיה שדומה לטהרן ואז מעבר לכתף יש את הצילומים של השוק בטהרן. זה מטורף שהצלחנו לעשות את זה. הם צילמו עם המוניטור ואני עם הווטסאפ בנייד אמרתי להם מה לצלם. זה כמו פעולה של המוסד".

מה הפרויקט הבא שלך?

"יש סרט אמריקאי שאני אעשה עכשיו עם נומי ראפאס וג'ואל קינמן. זה סרט שבאו אליי עם תסריט מאוד חלש ונומי מאוד רצתה שאני אעשה אותו. אמרתי שצריך לשכתב את כל התסריט. כתבתי דראפט ומכרו אותו מהר. כשאתה עובד בהוליווד צועקים המון 'זאב זאב' ובסוף הסרט לא יוצא, אז אתה כבר לא לוקח את זה ברצינות. גם בפרויקט הזה לא האמנתי. תמיד אני אומר כן כי ממילא זה יידחה ופתאום הסרט הזה קורה בזכות השחקנים וכבר מתחילים לצלם באפריל. בנוסף אני כותב עכשיו שני סרטים שהם מאוד שונים מהעולם של הריגול, כי אני לא מרגיש שהחיים של הריגול זה אני. עכשיו אני כותב קומדיה פרוורטית על מיניות גברית. בהוליווד אוהבים תיוג של במאי בסטראוטיפ מסוים, אבל עכשיו אני במצב שקל לי להשיג טאלנטים לפרויקטים וככה לגייס מימון".