האויב שבפנים החיים שאחרי ביקורת סרט

אחת מסדרות הסרטים החביבות עלי היא "האויב שבפנים". סוג של guilty pleasure, הרי מדובר בסרטים לא מבריקים במיוחד עם תסריטים איומים, משחק במקרה הטוב בינוני ובמקרה הפחות טוב איום ונורא, בימוי שרחוק מלהפתיע אבל בכול זאת הם מבדרים ומהנים. הסרט הראשון בסדרה הוא עדיין הטוב ביותר והבשורה הטובה בנוגע לסרט הרביעי במספר היא שהוא מבדר ומהנה כמו הסרט השלישי. הסרט השני הוא עדיין הסרט הרע ביותר בסדרת הסרטים הבלתי נגמרת ולפי ההצלחה של הסרט הרביעי והסוף הפתוח שלו, היא גם לא עתידה להסתיים בקרוב.את הסרט הראשון ביים פול אנדרסון מי שיהפוך בהמשך גם לבעלה של כוכבת סרטי האויב שבפנים, מילה יובוביץ' והנה הוא חוזר לביים את הסרט הראשון בסדרה שצולם בתלת מימד. התוצאה מספקת מספר רגעים בודדים מפתיעים כגון התליין הענק עם הגרזן, הכלבים שעושים קאמבק מהסרט הראשון והפעם הם מפתיעים כאשר גופם מתגלה כמלתעות ענקיות ויש גם זומבים שמהפה שלהם יוצאת לשון ענקית ורצחנית. הרגעים הפחות מוצלחים הם סוג של יומן וידאו מיותר שמסביר מה קרה בסרטים הקודמים. יש הרגשה כאילו הוא מאכיל אותנו מידע מיותר ולמען האמת הזומבים שלשמם התכנסנו כאן, קצת פחות מעניינים אלא דווקא המאבק עם הארגון אמברלה ומי שעומד בראשו תופסים מקום משמעותי יותר.מילה יובוביץ' ממשיכה להפגין נוכחות של כוכבת סרטי פעולה ולכבוש את לב הצופים. השחקנית בת ה-35 לא מזדקנת. אלי לרטר (גיבורים) שככבה לצידה בסרט השלישי במספר חוזרת לתפקיד מרכזי גם בסרט הזה. תוספת חדשה ומוצלחה היא וונטוורפ מילר שהליהוק שלו כאסיר מסוכן המתגלה כלוחם טוב לב, הוא סוג של פארודיה על תפקידו בסדרת הפעולה בכיכובו "נמלטים". נראה שההצלחה בקופות של הסרט הרביעי היא תוצאה של נאמנות מעריציה אבל אין ספק שתוספת ה 3D תרמה לה לא מעט. האמת, האפקטים של התלת מימד חביבים אך לא באמת מרהיבים. משקפי התלת מימד בסינמה סיטי פוגעים בצבע המקורי של הסרט. מי שיוריד את המשקפיים יגלה שהסרט צבעוני הרבה יותר. נראה שהפעלולים היו אפקטיבים על שורת הצופים שישבו לפני וקפצו בלי הפסקה במקומם ולא הספיקו לצחקק ולהתלחשש מפחד. עלי הם קצת פחות עבדו אבל הם בהחלט שעשעו אותי."האויב שבפנים החיים שאחרי" ממשיך לספק 90 דקות של בידור טראשי עמוס סצנות פעולה מגניבות, לעיתים מקפיצות, עם שחקנים נאים בתפקידים ראשיים ותסריט נטול הגיון בסיסי. מסוג הסרטים שכיף לראות בשעת לילה מאוחרת על מסך גדול, כשאין ממש כוח לחשוב ובעיקר רוצים להנות ממוצר קולנועי שיודע בדיוק מה הוא ולא מתיימר ליותר מכך. אני כבר מחכה לסרט החמישי.