ישנם אנשים בודדים בלבד שכבר בגיל עשרים יכולים להתגאות שהם ביימו סרט קולנוע באורך מלא. הקולנוען הקנדי קסבייה דולן שכתב את התסריט ל"הרגתי את אמא שלי" בגיל 16, ביים אותו בגיל 19, הבכורה העולמית התקיימה בפסטיבל קאן 2019 כשהיה רק בן 20, והוא זכה לשמונה דקות של תשואות מה שהזניק אותו לקריירה בינלאומית מפוארת. מקרה נוסף הוא של סמירה מחמלבאף, בתו של הבמאי האיראני הנודע מוחסן מחמלבאף, שבגיל 17 בלבד ביימה את סרטה הראשון באורך מלא "התפוח". הסרט התקבל לפסטיבל קאן והפך אותה לבמאית הצעירה ביותר בהיסטוריה שהשתתפה בפסטיבל. לעומת הבמאים הארטיסטים שמגיעים ממשפחות מוכרות בעולם התרבות, קן פרסונס הבריטי/אמריקאי זכה להצלחה בעיקר בזכות עמוד יוטיוב תחת השם קיין פיקסלים שלו מעל ל-3 מיליון עוקבים.פרסונס, כמו דולן ומחמלבאף, התחיל ליצור סרטונים בגיל 16. הוא למד באופן עצמאי אפקטים חזותיים ואנימציה. הוא למד להשתמש בבלנדר ובאדובי אפטר אפקטס בעיקר באמצעות הדרכות מקוונות. כך הוא יצר את שתי סדרות הרשת הייחודיות שלו: הראשונה "Attack on Titan" והשנייה "באקרומס" שזכתה להצלחה עצומה. השאלה הגדולה היא למה דווקא סדרת סרטונים על מרחבים אינסופיים, צהובים וריקים המתועדים על ידי מצלמת וידאו ישנה הפכה לתופעת תרבות אינטרנטית מצליחה אצל דור ה-Z? כנראה המרחב האינסופי והריק של הבאקרומס מתרגם בצורה ויזואלית מושלמת את תחושת הבדידות, הניכור והתקיעות המאפיינות צעירים רבים.
פרסומת
בסרט "באקרומס" שני הגיבורים מרגישים בודדים ולא שייכים למציאות בה הם מתנהלים. שניהם אנשים הלכודים בזיכרונותיהם שלהם, כלואים בסצנות בלתי פוסקות מעברם וחיים בגרסאות אומללות של קיומם הנוכחי הרחק ממה שהם באמת שאפו להיות או חלמו להיות. הם בעצם משותקים לחלוטין וחווים את הקיום שלהם ככישלון מוחלט. "באקרומס" הופך את המטאפורה במובן זה למציאות אמיתית וטרגית.העלילה מתרחשת אי-שם בתחילת שנות ה-90. השחקן המועמד לאוסקר צ'יווטל אג'יופור ("12 שנים של עבדות") מגלם את קלארק, אדריכל כושל, גרוש ואלכוהוליסט. הוא מנהל בשנאה עצמית חנות רהיטים ענקית, משעממת ולא ממש מזמינה בשם "האימפריה העות'מאנית של קפטן קלארק". הוא משתתף בפרסומות טלוויזיה מטופשות כשהוא לבוש כפיראט. הוא הולך לפגוש מטפלת בשם מרי, השחקנית הנורווגית, רנטה ריינסב (זוכת פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על הופעתה בסרט "האדם הגרוע בעולם". מועמדת לאוסקר וגלובוס הזהב על תפקידה בסרט "ערך סנטימנטלי"), גם היא אדם בודד עם היסטוריה לא פשוטה. היא משווקת בערוץ הטלוויזיה המקומי קלטות שמע לעזרה עצמית זאת למרות שנראה שהיא עדיין רדופה בזיכרונות ילדות מאמה המתעללת.
קלארק ישן בחנות שלו משום שאינו יכול להרשות לעצמו לשכור דירה אחרי שגורש מהבית. בעיות חשמל מוזרות גורמות לו לחקור לעומק את הקירות בחנות, כאשר הוא מגלה קטע קיר על-טבעי, שדרכו הוא יכול לעבור לרשת סודית עצומה לאין שיעור של חדרים אחוריים, אזורים צהובים מוזרים שנראים כמו גרסאות אלטרנטיביות של המציאות. כל חדר מעוצב בצורה קצת אחרת, מיצבים דוממים שנמשכים ללא סוף הנראה לעין. קלארק וצמד העובדים הצעירים שלו (השחקנים פין בנט ולוקיטה מקסוול) נכנסים לתוך החלל כדי לתעד ולחקור אותו, אבל באופו טרגי הם מגלים שהיציאה הרבה יותר מורכבת מהכניסה. כאשר קלארק נעלם, מרי שלא האמינה לו מגיעה לחנות וגם היא נכנסת אל ה"באקרומס" כדי לחפש אחריו.צ'ואיטל אג'יופור ורנטה ריינסב מעולים. גם צמד השחקנים הצעיר פין בנט ולוקיטה מקסוול טובים וגם תפקיד המשנה של מארק דופלאס (במאי ושחקן סרטי אינדי מצליח בפני עצמו) משוחק היטב ובאיפוק. עיצוב ההפקה של החדרים האחוריים לא פחות ממדהים בעיקר בזכות העיצוב הגרוטסקי והסוריאליסטי. עבודת הצילום והעריכה תורמת רבות לתחושת המתח הבלתי מרפה שרק הולך ומתעצם. הסרט בהחלט מצליח להחדיר תחושת חרדה מבעיתה מחקירת הבלתי נראה והלא נודע בתוך החללים האבודים בנפשם של הגיבורים והתחושה האיומה הזאת מצליחה לעבור אל הקהל. הסרט יחזיק אתכם על קצה הכיסא לכל אורכו. ישנו אבל אחד גדול המונע מהסרט להיות באמת יצירה משמעותית, מורכבת ועמוקה כפי שהוא מתיימר להיות."באקרומס" עוסק באכזריות הקיומית של הריקנות. חבל שהסרט נותן פרשנות ויזואלית לאותו אין. הסרט מעדיף לייצר צורות מוכרות ובטוחות של רשע, במקום לצלול לתוך הריקנות ולהגיע להבנה הטרגית שאין פנים לאכזריות הקיומית בבדידותו של נפש האדם. מדובר בעונש אכזרי ונצחי של כלום וכאן הוא מפספס את הרעיון הפילוסופי המרושע של הסרט עצמו. החומרים המקוריים של הסרט הזה כל כך מטרידים. הם יותר כמו סיוט לילי שלא מסתיים מאשר סרט אימה. התוצאה חזקה ומטרידה, אבל בסופו של דבר ברגע האחרון גם מעדיפה ללכת על בטוח יותר ממה שהיא הייתה צריכה להיות. קן פרסונס הוא בהחלט תגלית והוא גם מוכשר, אבל בסרטו הראשון אנחנו גם מבינים שעדיין חסרה לו התעוזה הסוריאליסטית המחרידה שהייתה לדיוויד לינץ'.
סרט מאוד מיוחד. לא ציפיתי ליהנות ממנו כל כך. הסרט מבוסס על קליפים שקיימים באינטרנט כבר הרבה שנים. סרט אימה חכם עם משחק טוב שמשלב אלמנטים בדיוניים ועשוי ממש טוב במיוחד בשביל במאי שמביים בפעם הראשונה. הדבר היחיד שחסר זה שהיה צריך עוד קצת לחקור את התופעה הזו ולתת לצופה עוד פרטים כי בנו פה עולם מיוחד אבל הרגיש שזה נגמר מהר מידי. אולי אם יעשו סרט המשך.
דברים טובים בסרט:
הרגעים שמנסים להיות מפחידים מצליחים להפחיד, להלחיץ ואיפלו כמה מהם אפילו מטרידים במיוחד. גם הדרך שבה צילמו את הסרט והמוזיקה המושלמת עוזרים לכל סצנה להרגיש כיאלו אתה בתוך הסרט.
דברים שהם ככה:
השחקנים היו "בסדר", פשוט מה שנתנו להם גם ככה לא היה טוב... הדיאלוג פשוט לא מרגיש כמו משהו שבן אדם אמיתי יגיד.
דברים לא טובים:
הסיפור, במיוחד החלק השני של הסרט. הסרט התחיל עם רעיון מגניב שגורם לצופים לרצות לדעת את כל התשובות על מה קורה במקום המסתורי הזה אבל מתי שאמור להגיע הסצנה הזאת של "אהה, אז זה מה שקרה כל הזמן הזה" הסרט פשוט נגמר...
בקיצור: הסרט התחיל טוב, הפך להיות אפילו יותר טוב האמצע ואז הפך מהר מאוד בסוף להיות במילה הכי פשוטה: גרוע...
הסרט דורש ריכוז, הבנה מעמיקה והקשבה מלאה. סצנות שונות ומפותלות, הכוללות אי-הבנה, חוסר ודאות ומה לא בעצם? גוררות אותנו לחשוב, מה הם החיים, מה אנחנו רוצים מעצמנו ועוד שלל שאלות שונות ומשונות
הסרט משובח, עלילתי ומעניין בצורה בלתי יתוארת. כזה שמשאיר אותך עם מחשבה נוספת גם שעות לאחר הצפייה בו בבית הקולנוע.
"מורט עצבים"
באקרומס (עמוד סרט)
צ'יווטל אגיופור
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות