חזרה לחיים | ביקורת סרט

פטריק ולואיז, זוג צעיר המתאבל על מות ביתם מזה קצת מעל לשנה, עובר מהמטרופולין אל עיירה אירית קטנה שם הם די במהרה מתוודים ליכולת מקומית מיוחדת: להעיר את המת לשלושה ימים בכדי שיוכלו להיפרד לתמיד. בעזרתו של ארתור (טימותי ספול), מנהיג הקהילה המקומית, הם מעירים בחזרה את ילדתם המנוחה, אליס. אולם הדברים אינם תמיד מסתדרים ע"פ התכנון ודי במהרה העיירה כולה נתונה למקרי רצח אכזריים במיוחד.הבעיה הגדולה ביותר בסרט היא חוסר היכולת שלו לצמרר. ראשית, התסריט צפוי ונטול אימה. בנוסף, במקום להנחיל תחושה של חשדנות ומתח ע"י בידוד הזוג בכפר בין המקומיים המוזרים והמנוכרים, החליט הבמאי המתחיל דיוויד קיטינג לבסס את ממד הפחד בשימוש בצלילים גבוהים ופתאומיים וכמויות הדם המוקצנות אשר ניתזות בסצנות הרצח, קיטינג נכשל ליצור עניין. הוא מוביל את הצופה בין סדרות פלאשבקים מעיקות אשר אמורות להוסיף עומק רגשי לדילמה של פטריק ולואיז, אך רק הופכות את העלילה לנדושה ומשעממת את התפקידים הראשיים ממלאים איידן גילן בתור פטריק הוטרינר ואווה בירטיסטל בתור אשתו לואיז. שני השחקנים באים מעולם הטלוויזיה וכן גם הופעתם נראית כאילו יצאה מפרק של הסדרה ד"ר הו ולא מסרט שאמור להעביר תחושת חרדה ופחד. דווקא שחקני המשנה, ביניהם טימותי ספול ("סודות ושקרים", "נאום המלך") ורות' מק'אב בתור זקנה חשדנית, מצליחים היכן שהצמד הראשי נכשל ומגלמים את דמויותיהם המסתוריות בהצלחה."חזרה לחיים" מנסה להעביר את התחושה של סרט אימה עצמאי עם תחושה של "בית קברות לחיות" או "איש הקש", אמנם שלל החלטות נדושות גורמות לו להראות יותר כמו פרק לא זכור של "צמרמורת".