יפן: אם חד הורית שולחת את שתי בנותיה, בנות ה-17 וה-20 לבקר את אביהן המנוכר על ערש דווי. אתם מצפים לסיפור קורע לב של פרידה, חשבון נפש והתחשבנות משפחתית. מפתיע אם כן לקבל דווקא סרט חמוד, מצחיק, נגיש ונוגע ללב. אבל בואו נתחיל דווקא מהצד השני. קולנוע מזרח אסייתי מרתיע לא פעם מחשש שיהיה "מוזר" מדי לצפייה, הן בסיפור, הן בדיאלוגים, הן בעולם הדמויות והן בקצב ובעשייה הקלונועית. קחו לדוגמא את "פרידות", שזכה באוסקר על הסרט הזר ב – 2009 (גם הוא, אגב, עוסק בפרידה מאב אל מול המוות), שהיה אמנם הצלחה גדולה בעולם בכלל ובישראל בפרט, אך הקונפליקט המרכזי, הרתיעה מהמוות הנתפס כטמא, הוא בכל זאת זר ומשונה בעולם המערבי של 2013, המגדל דור של צעירים המאוהבים בערפדים ובמשחקי קטל המוניים.גם ב"לתפוס את אבא" ישנם לא מעט מנהגים מוזרים ומפתיעים, וגם הפעם ישנה התעסקות במעמד המפגש עם המוות והטקסים השונים המלווים אותו. אבל בסופו של דבר, עיקר הסרט הוא היחסים בין שתי אחיות מתבגרות החיות באותו בית. האחיות רבות, עוקצות, מציקות, צוחקות, כועסות, אוהבות, שונאות ומתקרבות. כלומר: בערך אותו דבר כמו בכל תרבות בעולם. השחקניות מקסימות ואמינות. מחסום השפה לא מצליח להרחיק אותנו מהדינמיקה הקולחת ביניהן. בנוסף, האמא המגניבה סטייל- לורלי גילמור הופכת את יחסי האחיות לספציפיים ומובחנים מבלי להרחיק אותן מאיתנו.
פרסומת
אך גם באותם החלקים המרוחקים, ובפרט כאשר הבנות מתעמתות עם טקסי המוות והנימוסין בין קרובי משפחה מרוחקים, "לתפוס את אבא" מצליח להשאיר אותנו קרוב. זאת הוא עושה בצורה דומה למדי לזו שננקטה ב"פרידות"- הפנייה אל האוניברסליות של האובדן. הבנות יוצאות למסע להפרד מאב שלכאורה ברח ונטש אותן ואת אימן ובדרך, אלא מה, עוברות תהליך בחינה עצמית, האשמה, זעם, מחילה ולבסוף, התמודדות זו מול זו ומול אימן. הרגישות והעדינות שבה הנושא מטופל מתעלה בקלות על צורת הדיבור והלבוש הזרה שלהן.אך שלא יתקבל הרושם שמדובר בסרט כבד ועצוב על אבל: חלק ניכר מהסרט עוסק לא פחות בהומור מאשר במוות וכן לא מעט אף בהומור אל מול המוות. עוד מקור מרכזי להומור הוא, כאמור, ביחסי האחיות וההבדלים ביניהן: האזוקי, הבכורה, היא אחות גדולה לכל דבר, החלטית ועקשנית, וקאהורו הצעירה היא נגררת ופאסיבית. אך במובנים מסויימים דווקא האזוקי היא ילדותית ומפונקת וקאהורו מתוסכלת וממורמרת. דמותה המשוגעת של סאווה, האם, מאירה כל סצנה בה היא מופיעה וכמו כן בולט במיוחד האח הקטן והחמוד להפליא שהשתיים מגלות במהרה.
"לתפוס את אבא" הוא סרט קטן, מרגש, מצחיק ובעיקר נעים מאוד לצפייה, גם אם איננו מבריק במיוחד מול הנושאים בהם הוא מתעסק. בין אם התרבות היפנית מסקרנת אתכם ובין אם לא, סרט הביכורים של הבמאי ריוטה נקאנו, שכבר השתתף בכמה פסטיבלים יוקרתיים ברחבי העולם (כולל בפסטיבל ירושלים 2013), יהיה חוויה חיובית מובטחת.
סרט גרוע. נקודה. לא מצליח לגעת, לא מרגש, לא מעניין, אכזבה אחת גדולה. בתור מי שמאד אוהבת סרטים זרים ומיוחדים, מאד לא ממליצה על הסרט הזה. זה מסוג הסרטים שהייתי אומרת כך: גם אם אין שום סרט אחר בשטח - אל תלכו לסרט הזה !
בד,כ אוהבת מאוד סרטים "אחרים". הפעם, התאכזבתי. הבעת רגש בתרבות יפן היא שונה לחלוטין מהדרך לה אנו רגילים, ובכל זאת ציפיתי ל"משהו" שיגע בי, ירגש, יעורר אמפטיה כלשהיא. לצערי לא הצליח לעבור דבר.... משחק גרוע ולא אמין של רוב השחקנים. חבל.....
משעמם!! איטי גם ביחס לסרט זר.
אולי זה מוגזם לצפות לרגש בסרט יפני, אבל כלום לא עבר.
אם מישהו מצפה להתענג על יפן והאסתטיקה היפנית - זה לא הסרט הזה.
אנחנו בדקנו אימיילים במהלך הסרט...
"הפתעה מקסימה"
לתפוס את אבא (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות