שיחת היום של שנת 2010 הייתה סרטם החדש של הבמאי דייוויד פינצ׳ר והתסריטאי אהרון סורקין – ׳הרשת החברתית׳. על הנייר מדובר בסיפור סינדרלה קלאסי על סטודנט צעיר מהרווארד שהקים אתר אינטרנט והפך לאחד האנשים העשירים בעולם. אבל סורקין ראה בסיפור של פייסבוק פוטנציאל למחזה שייקספיري ברוח ׳מקבת׳׳ – טרגדיה יוונית מודרנית על אדם המצליח לצבור עוד ועוד כוח תוך כדי איבוד קמצוץ האנושיות שנשאר בתוכו. זה העניק לעולם הרחב היכרות עם הדיאלוגים המוזיקליים של סורקין, עם הדמויות הססגוניות ובעיקר עם הסאטירה: ביקורת נוקבת, גם אם משעשעת, כנגד טייקונים שבוגדים אף בחברם הטוב ביותר תוך כדי צבירת מיליונים. זהו בדיוק האלמנט שהופך את ׳הרשת החברתית׳ ליצירה כה חשובה, ואולי אף רלוונטית יותר היום מאשר עם יציאתה. אפשר גם להבין מדוע בוחר סורקין – כיום גם במאי מוערך (״משפט השבעה בשיקגו״, ״המשחק הגדול״) – לבקר שוב את צוקרברג, כשש-עשרה שנים מאז שהכיר לעולם את הגאון הצעיר והיהיר שהקים את פייסבוק.בזמן שעבר מאז, נדמה שצוקרברג עובר את אותה דרך שעברו מקבת׳, מייקל קורליאוני ווולטר ווייט – מגיבור לנבל. אימפריית ״מטא״ שבנה נקשרה לשורות שערוריות: מהפצת מידע כוזב והסתה ועד לפגיעה בבני נוער ואלגוריתמים המעדיפים רווחים על פני טובת המשתמש. השאלה אינה עוד כיצד השתלט על העולם הדיגיטלי, אלא מה קורה כשהעולם הדיגיטלי משתלט עלינו. כאן נכנס ״החשבון החברתי״ (The Social Reckoning), סרטו של אהרון סורקין (ללא דייוויד פינצ׳ר), המתמקד במחיר האנושי של ההצלחה. במרכז העלילה פרנסס האוגן, עובדת פייסבוק בגילומה של מייקי מדיסון (זוכת האוסקר על ״אנורה״), המדליפה מסמכים החושפים את מודעות החברה לנזקי הפלטפורמות בבעלותה. לצדה ניצב העיתונאי ג׳ף הורביץ מ״הוול סטריט ג׳ורנל״, בגילומו של ג׳רמי אלן וייט (״הדוב״), ההופך את המסמכים לתחקיר ״תיקי פייסבוק״. השניים נאבקים בתאגיד ענק שבראשו עומד צוקרברג, בגילומו של ג׳רמי סטרונג (״יורשים״) המחליף את ג׳סי אייזנברג. לצדם משתתפים ביל בר, בטי גילפין, וונמי מוסאקו ובילי מגנוסן.
פרסומת
הסיפור הוא דרמת ׳דוד נגד גוליית׳ קלאסית המכווצת את אחד התחקירים החשובים של העידן הדיגיטלי לישיבות הנהלה, מאבקים עיתונאים, חשיפות ציבוריות ועדויות בקונגרס. בקיצור, אין כל זכר לחבורת הילדים המחויכת מהרווארד ולדרך הרצופת אתגרים שלה אל הפסגה. אייזנברג ופינצ׳ר יצרו דמות של אאוטסיידר חסר רגישות אך בעל מעט חן ומטרה אנושית; סורקין וסטרונג לעומת זאת מביאים לנו גרסה קיצונית בהרבה. צוקרברג של 2026 נאבק לשמר את תדמיתו, ודמותו קרה, מחושבת וכמעט חסרת כל אנושיות. לעתים נדמה כי סורקין דמיין כיצד צוקרברג עוד ב-2010 נאבק לעצור את הסרט ההוא ולשמר את תדמיתו דאז. כבר מההתחלה דואג סורקין להמחיש שהוא ממש לא מעוניין ליצור כל סוג של הזדהות עם הטייקון המפלצתי.בסצנת הפתיחה סורקין מכוון גבוה – אל מותחני העיתונות הגדולים של הוליווד, מ״כל אנשי הנשיא״ ועד ״ספוטלייט״. הסרט מציג נתונים מטרידים שנחשפו במסמכי פייסבוק, כמו העובדה ש-32% מהנערות שכבר התמודדו עם חרדות בנוגע לדימוי הגוף שלהן דיווחו שהשימוש באפליקציה החמיר את תחושתן. אולם פחות או יותר כאן הבמאי מוריד רגל מהגז והקצב נעצר. הדיאלוגים אנרגטיים הרבה פחות מלפני כעשור, הדמויות עייפות ופלקטיות, כמעט חסרות כל פיתוח או סיפור רקע מסוים, ואת הביקורת החברתית (אף שהיא חשובה) הבנו כבר אחרי המונטאז׳ הראשון. גם מייקי מדיסון, שובת הלבבות מ״אנורה״ ומ״דברים טובים״, נראית חיוורת, מופנמת ועייפה. זה רחוק שנות אור מפרנסס האוגן האמיתית, שהראתה לא אחת שהיא אשת טכנולוגיה כריזמטית ובעלת אומץ שהפחיד אפילו את צוקרברג.
כמו בסרט הראשון, סורקין מחליט לפצל את העלילה לשני צירי זמן. בציר הראשון אנו עוקבים אחר הפגישות של הורביץ והאוגן, שמתנהלות כמעט תמיד באותה מתכונת: היא מוסרת לו מידע חדש, מזכירה עד כמה היא אוהבת את עבודתה בפייסבוק, ומצהירה שזאת הפעם האחרונה שתסייע לו. למרבה הפלא, לא עובר זמן רב עד שהיא חוזרת לעשות בדיוק את אותו הדבר. בציר השני אנו פוגשים את צוקרברג בהכנות לעדותו בפני הסנאט האמריקאי, כשצוות היועצים שלו מנסה ללמד אותו כיצד להיראות קצת פחות כמו רובוט וקצת יותר כמו בן אדם. כאן לפחות אפשר לזהות את סורקין הסטיריקן שאנחנו מכירים: העקיצות מדויקות, והניסיונות של היועצים להעניק לצוקרברג מידה מסוימת של אנושיות מצליחים להעלות חיוך.גם חילופי הדברים בין האוגן להורביץ, שבהם היא נאלצת להסביר לו פעם אחר פעם מושגים בסיסיים מעולם הטכנולוגיה, מספקים כמה רגעים משעשעים - אף על פי שחוסר ההבנה שלו הופך במהרה לתכונת האופי היחידה שנדמה שיש לו. הבעיה היא שמלבד אותם רגעים קטנים, שני קווי העלילה חוזרים על עצמם ואינם מצליחים לייצר קונפליקט משמעותי. גרוע מכך, הם גם לעולם לא מגיעים לקתרזיס: צוקרברג אינו מתעמת עם האוגן או עם הורביץ, והדמויות שאמורות לעמוד משני צדי המאבק המרכזי של הסרט אינן חולקות אפילו סצנה אחת. התוצאה היא תחושה מוזרה של שני סרטים נפרדים שחוברו יחד. זוכרים כיצד אנדרו גארפילד התפרץ למשרד של צוקרברג לאחר שהתעמת איתו קודם לכן בציר המשפטי ושאל אותו ״איך יכולת לעשות דבר כזה לחבר?״ אל תצפו לקבל עוד רגע עוצמתי שכזה.הבעיה הגדולה ביותר של ״החשבון החברתי״ היא שבניגוד לסרטי התחקיר הגדולים שסורקין מנסה לחקות, ״מטא״ עדיין כאן וחזקה מתמיד. צוקרברג עומד בראש אימפריה ששווה מאות מיליארדי דולרים, עם הון אישי של יותר מ-200 מיליארד דולר. במילים אחרות, הצופה יודע מראש שלא מחכה לו בסוף איזו מפלה היסטורי בסגנון ״כל אנשי הנשיא״. כמובן שאין שום פסול בסרט המסתיים ללא ניצחון ברור, ולעתים דווקא היעדר הצדק עשוי להפוך יצירה למטלטלת יותר. אלא שכדי שזה יעבוד, הסרט חייב לעורר בנו זעם, תסכול או לפחות תחושה שמשהו מוכרח להשתנות. אף שהבמאי הצליח לעשות דבר דומה בעבר, כאן סורקין נכשל. הוא מצטרף לגל סרטים פוקד שמתעסק בטייקונים (דוגמת ״דיגר״ שיצא לאחרונה), אך אינו מצליח לחדש. אין פירוש הדבר ש״החשבון החברתי״ הוא סרט רע או מוצר שיאכזב את מעריצי סורקין; זהו סרט עכשווי שראוי לצפייה, אך לא כזה שיחקק בזיכרון ליותר מעשר דקות.
החשבון החברתי (עמוד סרט)
מייקי מדיסון
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות