דרכון לאלג'יר ביקורת סרט

הקולנוע הצרפתי ממשיך לעסוק במבנה הדמוגרפי של החברה הצרפתית בימינו. סרטו של מוחמד חמידי מאיר את חייהם של אלו שהגיעו לצרפת מאלג'יר וליבם עדיין במולדת הישנה.פריד הוא בן הדור השני של המהגרים שהגיעו לצרפת בשנות ה-60 מאלג'יר בתקווה למצוא רווחה כלכלית. הוא בקושי דובר ערבית, בז למוצאו ואפילו יוצא עם בחורה צרפתית ממוצא אירופאי ואף בלונדינית, (מזכיר במקצת את השיקסה הבלונדינית שוודי אלן היה יוצא איתה בסרטיו כעדות ליציאתו של הגיבור מהגטו היהודי), אולם הידיעות על כך שמתכוונים להרוס את ביתו של אביו באלג'יר, יחייבו את פריד למסע הביתה, למולדת הישנה, למקום שבו משפחתו נולדה, המסע יאלץ את פריד להתמודד עם שאלות שניסה להדחיק והוא אולי יגלה את עצמו מחדש. על פניו נדמה הרעיון של שיבה לארץ האבות כמרתק מה גם שרוב הסרטים העוסקים בהגירה ותוצאותיה מתרחשים בארץ שאליה הגיע המהגר ולא מבצעים מסע הפוך לארץ שממנה הוא בא. זכור במיוחד הסרט "הגרגר והדג" שעסק בבני הקהילה הטוניסאית בצרפת והראה את ניסיונותיהם (הכושלים) לקבל לגיטימציה בצרפת.אולם חמידי שבעצמו הגיע מאלג'יר וחזר אליה מדי פעם במהלך חיו פשוט אינו יודע לממש את הפוטנציאל העלילתי הטמון בסיפור. ואנו נותרים עם כוונות טובות ותו לא. אלג'יר מצטיירת בסרט בצורה נוסטלגית וחביבה. כאילו היא ה-מאדרלנד האולטימטיבית. האלג'יראים החמימים הם הקלישאה הקלאסית של האדם הלא מתוחכם אך מסביר הפנים ומעל הכל השחקן תאופיק ג'לאב אינו מצליח להביע שום שינוי המתחולל בנפשו של הגיבור כתוצאה מהמסע הביתה שנכפה עליו.הדוגמא הקלאסית לפוטנציאל הלא ממושך של הסרט היא אותה בחורה נאה המתגוררת בסמוך לבית שאביו של פריד בנה באלג'יר. לנו הצופה נדמה שהנה ופריד ימשך אל המסורת ואל ארץ אבותיו, ישכח את אהובתו הבלונדינית וימצא את עצמו דרך אישה אלג'יראית אסלית - אך למעט מבטים מצועפים דבר לא קורה והתחושה היא שהבימאי מעלה רעיונות בפני הצופה אך לא הולך עד הסוף איתם אולי מתוך רצון לספק את כולם וכך בסופו של דבר בדרכון לאלג'יר הוא יצירה לא טובה ולא רעה שמנסה ללכת בין הטיפות ומפספסת בגדול.לפתע בחלקו האחרון של הסרט הוא מרצין באופן תהומי והבמאי מראה לצופים את דרך החתחתים של המהגר הלא חוקי בניסיונותיו להגיע לשפע של אירופה המדושנת. כמה חבל ששאר הסרט לא מעז כמו חלקו האחרון והלא מתפשר. הפוטנציאל יש אך מימוש ברוב הסרט אין.