האולימפיאדה היא ללא ספק תפאורה מעניינת לקולנוע. תחרות הספורט הגדולה מציבה אתגר משמעותי: להבליט סיפור אנושי בתוך עיר שהופכת למשך כמה שבועות למיקרוקוסמוס של האנושות. בשנה שעברה, שני סרטים ניסו לענות על אתגר זה במהלך האולימפיאדה האחרונה שהתקיימה בפריז ב-2024: "חיים שניים" שהוקרן בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל הגאה, ו"הקיץ ההוא בפריז", שגם הוא הוקרן בירושלים וכעת הגיע למסכים ברחבי הארץ.
"הקיץ ההוא בפריז" בוים על ידי ולנטין קאדיק כסרט ביכורים, והוא עוקב אחרי בלנדין (בלנדין מאדק, ששיחקה באותו תפקיד בסרט קצר של קאדיק משנת 2022), צעירה בתחילת שנות השלושים לחייה שמגיעה לחופשה קצרה בפריז מנורמנדי כדי לצפות בשחיינית שהיא מעריצה ולהתאחד עם אחותה איתה לא היתה בקשר במשך שנים רבות. במהרה שתי התוכניות משתבשות במידה מסוימת, ועל בלנדין לנווט את חופשתה תוך כדי חיפוש עצמי, בעוד על רקע הסרט מרחף פצע פתוח של פרידה.
פרסומת
אחד ההיבטים המעניינים ב"הקיץ ההוא בפריז" הוא לא דווקא העלילה, אלא האווירה. הטקסט המובהק של הסרט לא מדגיש התפתחות אישיותית של בלנדין, אלא לוקח את הצופים למסע קצר איתה בפריז דרך מספר תחנות. מעל כל התחנות האלו נמצא הצילום, שלעיתים נדמה כמו עבודת גרילה שלוכדת התנהגות אנושית אותנטית ועריכת הצבע שמעניקה לסרט תחושה חלומית. הצבעים חמים מאוד, כך שרבים מצילומי החוץ נראים כמעט ציוריים. השילוב של סגנון הצבע הזה עם פריז הכאוטית של האולימפיאדה יוצר מעין ניגודיות של המלאכותי והאמיתי, ובכך גם ריאליזם מוגבר, כאשר הרגיל והשגרתי הופך לקיצוני.
בסצנות המעטות שבהן בלנדין זוכה להתבטא, בין אם בצורה מילולית או מעשית, היא אכן מראה צמיחה כדמות ומפגינה אנושיות רבה. כמותן הזעירה של סצנות אלו מעצימה את האפקטיביות שלהן וה"תחנות" שבלנדין עוברת ביניהן - כמו המפגשים עם אחותה או מפגש רומנטי עם חשמלאי שעובד באולימפיאדה – מאפשרות לצופים לעכל ולפרש את דמותה. המעט שנמצא בטקסט נותן קרקע פורייה לאמפתיה, עם מאפיינים אישיותיים שמוצגים מצדה, כמו הרצון לרצות אנשים אחרים. זה גורם לסצנות כמו מונולוג שלה מול שוטר להיות מחשמלות.
בהיבטים קולנועיים נוספים, מעבר לעריכת הצבע, הסרט די ממוצע. בימויה של קאדיק מוצלח בעיקר מבחינת הביצוע של מאדק, בעוד ששאר השחקנים מבצעים את תפקידיהם בחוסר השראה. יתכן שזוהי בחירה אומנותית כדי להעצים את האנושיות של בלנדין בתוך מציאות כאוטית, אך היא מהווה מגרעת בכך שעולמה הופך לשטחי. היבט נוסף שלוקה בחסר הוא הסאונד, שלא עושה מספיק כדי להציג את פריז כעיר חיה ובועטת. מעבר לרעשי קהל, מכוניות ומוזיקה - אין דיוק ברמת עריכת הסאונד שהופך את הצפייה להיות סוחפת לחלוטין בפס הקול.
אך ההישגים של "הקיץ ההוא בפריז" ללא ספק מתעלים על חסרונותיו. דמותה של בלנדין היא אמפתית ומוצגת בכתיבה מאופקת וביצוע נפלא. הצבעוניות שבצילום מייצרת אווירה מיוחדת, גם אם היא לא מלווה בסאונד שמצדיק אותה. צופים ימצאו בסרט, שאורכו פחות משמונים דקות, חוויה מרגשת שמחממת את הלב.