בשונה מקולנוענים מערביים, קולנוענים אסיאתיים יכולים להיות בעלי גוף יצירה מפואר, ועדיין לזכות בהכרה מהמערב (בונג-ג'ון הו); אחרים יכולים להיוותר אלמוניים לגמרי בעיני המוסד הקולנועי למשך כל ימי חייהם (יסוג'ירו אוזו). אם כך, זו הזדמנות להסב את תשומת הלב לבמאי יפני שעושה את צעדיו המדודים אך המרשימים בשנים האחרונות, ולבטח רק יצבור תאוצה מכאן. זהו שו מיאקה – שפרץ לתודעה העולמית המצומצמת ב-2022 עם סרטו "קטנה, איטית אבל יציבה", שעקב אחר חלומה של אישה כבדת שמיעה להפוך למתאגרפת מקצוענית; אז הגיע "כל הלילות הארוכים" ב-2024, שאיחד בין שני צעירים מנודים חברתית; וכעת נוחת אצלנו "שתי עונות, שני זרים" (“Two Seasons, Two Strangers”), עבורו זכה מיאקה ב"נמר הזהב" בפסטיבל לוקרנו בשנה שעברה. עמו, הופך מיאקה לא רק לקולנוען יפני מסקרן, אלא לאחד השמות המסקרנים ביותר בקולנוע העולמי כיום.
כשהוא מתבסס על שני סיפורי מנגה קצרים של יושירו צוגה, "A View of the Seaside" ו-"Mr. Ben and His Igloo", "שתי עונות, שני זרים" אינו לוקח את הדרך הקלאסית לעיבוד ספרותי – אלא ממסגר סיפור אחד בתוך השני. אחרי פתיחה קצרצרה בה לי (און קיאנג שים), תסריטאית קוריאנית-יפנית, יושבת וכותבת מתאר של סצנה, אנחנו נזרקים ישירות להתרחשות: צעירה מבודדת (יומי קוואי) מטיילת בעיירת חוף ציורית ביפן. באותו הזמן, משוטט לו גם ברחובות בחור חסר מעש ומתוסכל (מנסאקו טקאדה). חוף סודי שבו נתקלים בנפרד שני הצעירים מוביל לקשר מיוחד בין השניים – לא רומנטי אך אינטימי ועדין. פתאום, אנחנו זונחים את השניים ומועברים חזרה לחייה של אותה התסריטאית. נרעשת ממותו של מנטור ותיק (שירו סאנו), לי מחליטה להתבודד בצפון המדינה המושלג. מפגש מקרי עם בעל אכסניה לא מצליחה (שיניצ'י צוצומי) מוביל אותה לחשוב על חייה מחדש.
פרסומת
ריק מרגעי שיא או דיאלוג דרמטי, "שתי עונות, שני זרים" בונה את העניין בדמויותיו באופן איטי; כשאנו לפתע נפרדים מאיתם, זוהי פרידה כואבת ופתאומית. כך, נוצרת התחושה שמיאקה מבקש לשים אותנו בנעליו של יוצר – כמה אנרגיות אחד משקיע ביצירתו וכמה קשה לו לחזור לחיים "נורמליים" אחרי שמטלה מסוימת נגמרת. ואכן, הבמאי היפני מבקש בסרטו לטשטש ככל האפשר בין פיקציה למציאות; אין חציצה ברורה בין לי לבין הדמויות אותן היא כותבת, ותמות מסיפוריה שבות וחוזרות לתוך חייה שלה.
באופן זה, סרטו של מיאקה הוא סרט לירי, מעין מדיטציה על יצירה שמבקשת מהצופה לוותר על ריגושים מיידים ולהתמסר לחוויית הכתיבה של האמן. כאמן ששם לב לפרטים הקטנים ביותר, הבמאי היפני מתענג על הפרטים הקטנים ביותר בסביבה – האדים מקערת האודון, החתול שמתבונן בצמד פורצים מתגנבים לבית, מבטים חולפים על חוף הים.
כסרט שנע בין רגע שקט זה לאחר ותר אחר הפרט הקטן, קל לאבד את הקשב במהלך הצפייה; לא פעם רגעים בו ירגישו רפטטיביים. אך במידה מסוימת, כמו דברים רבים בחיים, מדובר בעניין של גישה – צופה שיגיע לצפות במסה על יצירה ורגשות עצורים, ולא בהכרח דרמה קלאסית, יהנה מעבודת המצלמה של הצלם יוטה צוקינגה, שצובע באפור וכחול חוף ים מרהיב ומפיח חיים בבקתה נטושה על פסגת הר, ומעבודת הסאונד המהפנטת של טאקמיטסו קוואי, שהופך כל טיפה שיורדת או מכונית שחולפת לחלק מהותי מהסצנה שמיאקה מנסה ליצור.
כל אלו מתכנסים לחוויה לא שגרתית בבתי הקולנוע, שנותנת לנו זמן לנשום ולחשוב על הפער הקטן בין המילים שאנחנו כותבים לבין חיינו שלנו. זוהי אינה יצירה מושלמת או אחידה, אך היא לכל הפחות תותיר אתכם מהרהרים בדבר מה כשתצאו מהאולם.
"אנתולוגיה אנושית"
שתי עונות, שני זרים (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות