בשנים האחרונות הפכה פופולרית מאוד חוויית ה-"Movie in Concert", מיטב התזמורות מבצעות בלייב פסקול שלם של סרט קלאסי מול הקרנתו על המסך הגדול. תחילה זה נשמע מעט כמו גימיק משונה - הרי יש סיבה לכך שאנחנו שומעים את הפסקול ברמקולים שמיועדים לספק סאונד איכותי, אז מה כבר תתרום תזמורת פילהרמונית? אך רבים חשבו אחרת, ואירועי תזמורת של "הארי פוטר" ו"שר הטבעות" ועד "רשימת שינדלר" ו"הסנדק", גרמו לקהל לנהור בהמוניו והוכיחו שיש ערך שונה בחוויה תרבותית ייחודית המשלבת קולנוע ומוזיקה. חוויה דומה מספק במידה מסוימת גם הסרט החדש "פרימוורה".עלילת הסרט מתרחשת בוונציה בתחילת המאה ה-18, בבית יתומות לנערות. במרכז הסיפור עומדת צ'צ'יליה (תכלה אינסוליה), כנרת בתזמורת המוסד. העלילה מתחילה כאשר למוסד מגיע מורה חדש לכינור וללחן – אנטוניו ויוואלדי (מיקלה ריונדינו). השניים מתחילים לעבוד יחד על הלחנים שלו, והחזרות והנגינה תופסות חלק מרכזי בשגרת היום. אך כאשר מנהלי המוסד מיעדים להשיא את צ'צ'יליה לגבר אמיד, היא נדרשת להפסיק לנגן. בתגובה, היא מסרבת לקבל את מר גורלה ומשתמשת בתפקידה בתזמורת וביחסיה עם ויוואלדי כדי לנסות לשנות את ההחלטה.
פרסומת
בעוד הטקסט והמסע שעוברת צ'צ'יליה פשוטים ושגרתיים למדי, המסע הרגשי שהקהל עובר בתוך סצנות הנגינה משמעותי הרבה יותר - הן בבניית מערכת היחסים בין צ'צ'יליה לויוואלדי והן כחוויה קולנועית ומוזיקלית. הבמאי דמיאנו מיקילטו מצליח לייצר סיפור שלם ואינטימי בתוך אותן סצנות תזמורת, והן ללא ספק הפסגה הרגשית והיצירתית של הסרט. אנחנו מקבלים סיפור שלם בין מורה לתלמידה, ובין אומן ל"מוזה" שלו, בתענוג ויזואלי ואקוסטי בעת ובעונה אחת. ברגעי השיא הללו, הסרט מזכיר ואף עולה על יצירות מהשנים האחרונות שעסקו בהשראה לאומנות דרך טראומה, כמו "ערך סנטימנטלי" ו"המנט".גם שאר האלמנטים מבוצעים בדיוק טכני ובצילום אסתטי ומרשים, אך קשה שלא להרגיש שלשאר הסרט חסרה עוצמה מסוימת. הכימיה בין אינסוליה לריונדינו, שכל כך קוסמת ברגעים השקטים שלהם בתוך המוזיקה הגדולה, אינה נוכחת שם בסצנות ה"רגילות" יותר כדי להותיר חותם אמיתי מעבר לרגעים המוזיקליים. עיצוב התפאורה והסטים שצולמו ברומא ובוונציה בהחלט עומדים במבחן האמינות ברוח התקופה, אבל הבחירה של מיקילטו להתמקד בעיקר בפרספקטיבה של צ'צ'יליה מעניקה מעט מאוד הזדמנויות לחוש בכך באמת.
קשה לקבל הבנה אמיתית על גאונותו של ויוואלדי דרך דמותו בסרט הנוכחי, אולם עובדה זו אינה לגנותו של הסרט, שעיקר תשומת לבו מוקדשת לחשיבותה של צ'צ'יליה ולהשראתה על גורלו ומעמדו ההיסטורי של המלחין. עם זאת, למרות העיסוק בסוגיות כמו גורל אל מול בחירה חופשית, הסרט נמנע מאמירה בעלת משמעות בסופו ומעדיף להפנות את השאלות והדילמות לקהל, שאולי יתהה לגבי גורלו שלו אל מול החופש בעולם המודרני - אם בכלל יש כזה.קצת כמו אותן הקרנות מלוות תזמורת, החוויה של צפייה והאזנה ב"פרימוורה" מספקת לחלוטין מבחינת מה שהאוזן שומעת והעין רואה והיא בהחלט מומלצת לחובבי מוזיקה קלאסית, אך קשה לראות בה יצירה קולנועית יוצאת דופן מעבר לאלמנט הספציפי המסוים הזה. אם תבחרו ללכת לצפות בו בקולנוע, תוודאו שבאולם מותקנת מערכת סראונד אופטימלית.
לחובבי היסטוריה , מוסיקה קלאסית קלה, ימי הביניים
וסיפור טוב . מומלץ .
ראיתי את הסרט ויצאתי עם חשק לראות שוב .
אפקט הקולנוע למוסיקה המתנגנת באולם חשובה ביותר .
לתחושה שעוטפת אותך בזמן שיושבים וצופים .
הייתי הולך לראות שוב !!
סרט מאד שבלוני, ולא מעניין במיוחד. מתאר בית יתומות בוונציה, שהפעיל תזמורת נשים שניגנה בפני אצילי העיר בתקופת הרנסנס, כשהנשים היו מיועדות להינשא לגברים ששילמו עבורן. כל זאת, בתקופה שבה אנטוניו ויואלדי שימש כמנהל המוזיקלי של המקום. הכל צפוי, והסוף לא ממש ברור. רק הערה קטנה: הסרט נקרא באיטלקית פרימאוורה, שפירושו אביב, וזאת - כרמיזה ליצירה 'ארבע העונות' שהיא המפורסמת ביותר של ויואלדי. המפיצים, ככל הנראה, לא תרגמו את השם, אלא הותירו את השם האיטלקי, שנשמע ציורי יותר, וחבל - כי בכך הם פיספסו את המסר העיקרי של הסרט.
