ישנם סרטים שרוצים לגרום לנו להתרגש. סרטים אחרים רוצים שנצחק או נפחד. יש סרטים שרוצים שנחשוב, נתגרה, נתקומם, נתאהב, נתעצב או נתמלא בשמחת חיים. "אשמת הכוכבים" ממש רוצה שנבכה. וזה עובד לו. לקראת סוף הסרט היה קשה לשמוע את הדיאלוג מבעד לקינוחי הממחטות ברחבי האולם. הקינוחים, אגב, ייצגו את פלגי האוכלוסיה: נשים, גברים, טינאייג'ריות וטף. ואם יש מגרעה משמעותית ב"אשמת הכוכבים", אחד הסרטים המדוברים של הקיץ, היא שהוא לא בוחל בשום אמצעי סיפורי כדי לקרב אותנו אל הממחטה המיוחלת. כי סרט על בני עשרה יפים וגוססים יצליח לגרום גם לאב הנרגן שהגיע לאולם עם בתו הנלהבת להזיל איזו דמעה או שתיים.ויש בזה משהו מרגיז. להייזל (שיילין וודלי) היפה והמגניבה יש סרטן. גם לגאס (אנסל אלגרוט) היפה והמגניב יש סרטן. הייזל מסתובבת עם מיכל חמצן לכל מקום. לגאס חסרה רגל. הם נפגשים בקבוצת תמיכה ומתאהבים. עיניכם כבר לחות? "אשמת הכוכבים" מסתובב ליד בלוטות הדמע שלנו עם חומרים כל כך נפיצים שקשה לשרוד את הטריילר בלי צמרמורת קלה. וכשמעמתים אותנו עם חומרים כאלו אנו נוטים להרגיש שלקחו מאיתנו את השליטה, שמשתמשים ברגשות שלנו נגדנו כדי להפעיל אותנו בעל כורחנו.
פרסומת
אבל: יש אבל. ההגדרה של "קיטש'" היא עודף של צורה על תוכן. כלומר, רגע קולנועי מרהיב עם מוזיקה דרמטית, זיקוקים, שלג ונשיקה מוארת היטב יהיה קיטש'י אם כל הבלאגן הזה לא בא לייצג משהו שאנחנו באמת מרגישים ומזדהים איתו. לזכותו של "אשמת הכוכבים", יש כאן הרבה תוכן. לא רק שבניית הדמויות של הייזל וגאס היא איטית ואמינה (במסגרת הז'אנר), גם ההתמודדות שלהם ושל משפחותיהם עם המחלה ועם המוות עשויה בצורה יחסית מדוייקת. כלומר: זה לא הסרט שמאלץ אותנו להתרגש ולדמוע, זה האמת של השילוב המעציב בין סרטן, מוות, אהבה ונעורים.הציר המרכזי של הסרט, כמו הקודמים לו המבוססים על רבי-מכר בקטגוריית "מבוגרים צעירים" (היינו: בני-עשרה), הוא סיפור האהבה. נראה ש"אשמת הכוכבים" מודה למיקומו בשיח התרבותי ומנסה לתקן נזקים שעשו קודמיו, ובעיקר סדרת "דמדומים" (בין השאר באזכור ישיר לסדרת הערפדים המופתית "באפי"). לעומת בלה ואדוארד, היחסים בין הייזל וגאס מאופיינים היטב בתהליך התאהבות איטי ומסוייג. יש להם שפה משותפת, יש להם בדיחות משותפות, הם אוהבים ספרים משותפים, יש להם קונפליקטים אישיים משותפים ויש להם אישיות מפותחת ועצמאית. הם לא זוהרים (קולנועית או מילולית), הם לא גדולים מהחיים, הם לא מאוהבים ברעיון של המוות, הם לא מאוהבים ברעיון של האהבה, הם לא מאוהבים ברעיון אחד של השנייה. גאס והייזל מתאהבים לאט ועד שזה קורה, גם אנחנו מאוהבים בהם. השוו זאת לסיקוונס "ירח הדבש" בסרטי דמדומים, המלמד בני נוער שאהבת אמת נצחית וגורלית היא בהייה משותפת בים ומשחק שח בשתיקה.
בצד קינוחי האף, "אשמת הכוכבים" לא מפחד לעשות כמה דברים שביחס לתוצר תרבות המכוון לבני נוער הם מהפכניים ממש. לא רק שסיפור האהבה רחוק מלהיות "גזרת גורל בלתי נמנעת", גם ההורים של הייזל (לורה דארן וסם טרמל) מוצגים בצורה לא מובנת מאליה. ההורים מנהלים עם הייזל מערכת יחסים דו כיוונית ומוצגים על סך מורכבותם, לא מנסים להסתיר ממנה את מותה הקרב מחד ולא מנסים להרחיק אותה מהחיים מנגד. המוות הקולנועי, שכבר הפך לאובססית נוער רשמית, גם הוא מוצג בצורה ישירה ומפתיעה ביחס לז'אנר. אלא שהפעם הוא לא מפואר, הוא קטן ומלוכלך, חסר משמעות ועצוב, עטוף בחמלה ובאבל. בכך הוא מזכיר את "להיות פרח קיר" או "העולם על פי דאנקן". מלבד זאת, "אשמת הכוכבים" מציג בני עשרה שקוראים ספרים, מתמודדים עם רגשות מורכבים וחושבים על שאלות ומטאפורות קיומיות.ולכן: נבכה. ולמה שלא נבכה? הקולנוע מאפשר לנו להתרחק מנסיבות החיים שלנו ולחוות חוויה רגשית דרך האחר. נפגוש את הייזל וגאס, נתאהב איתם, נתאבל איתם ועל הדרך נזיל דמעות עצב, שמחה, התרגשות, שברון, צחוק וחוסר אונים. ואז נאסוף את עצמינו, נשתדל לא להביט בפניהם הספוגות של שכנינו לשורה בעודנו יורדים במדרגות ונצא חזרה אל העולם. באמצעות ליהוק ומשחק אמין, בימוי צורני אבל לא מופרח, פסקול יפיפה וכן, גם סיפור שאי אפשר לעמוד בפניו, "אשמת הכוכבים", כמו סרטים רגשניים רבים לפניו, מאפשר לצופים בטווח גילאים רחב לחוות פורקן משמעותי מבלי לזלזל באינטליגנציה שלנו.
סרט חמוד ומתוק !!!
השחקנים נהדרים, הצילום לא רע בכלל,הפס-קול מוסיף המון לאווירה,העריכה מצויינת והדיאלוגים חכמים ועמוקים אבל התסריט והעלילה בסך הכל די צפויים, סטנדרטים וחסרי מקוריות ויצירתיות. בקיצור, אפשר לראות !!!
נ.ב: בביקורת שלי שלא כתוב את שם בסרט, הכוונה לסרט זה.
סרט מרגש ונוגע המספר על חברותם של צעיר וצעירה על רקע מחלת הסרטן, כשהבחורה עם כשל בריאות והיא מחוברת למכונת הנשמה, והבחור קטוע רגל. הם מתיידדים באיטיות וחווים תהפוכות שונות לאורך הסרט. הכול מסופר ברגישות ובטוב טעם. איך אפשר שלא להתרגש מזה? ברגעים מסוימים אין עין שתישאר יבשה.
ועדיין, צריך להודות, הסרט נוגע בקיטש, ולמרות שאני לא אוהב את ההגדרה הזו הרי שהוא "סרט בנות" קלאסי. למרות שגם גברים לא קשוחים מדי יתרגשו ממנו גם הם בקלות.
זה עדיין לא אומר שאי אפשר להפיק ממנו הנאה והנעה רגשית. לא כל דבר חייב להיות מתוחכם ומחוספס. נושא הסרט הכואב כמו מכתיב מעצמו דווקא את העיסוק הרגיש ועטוף החסד הזה. במיוחד לאנשים הלוקים במחלה ולבני משפחתם אני בטוח שהסרט הזה יהיה משמעותי מאוד. ויזיל הרבה דמעות.
"תביאו ממחטות"
אשמת הכוכבים (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות