אז איפה להתחיל? אה, כן, במה שנקרא פה "סיפור". שרה ג'סיקה פרקר משחקת את מגי, גרושה טרייה שמחליטה להתאוורר בחופשה בטוסקנה שבאיטליה עם בתה הטינאייג'רית, סאמר. מגי היא אישה לחוצה (כי ככה זה כשאתה סטריאוטיפ ניו יורקי מהלך), והעובדה שהיא מורה לכתיבה מוזכרת לרגע אחד אבל זה לא ישנה לכם דבר להמשך לסרט, וכך הופך לפרט מידע שנכנס מצד אחד ויוצא מהצד השני. וסאמר? כמובן שהיא טינאייג'רית סטריאוטיפית שלא באמת רוצה לצאת לחופשה עם אמא שהיא כזו לא מא-גניבה. כשהשתיים מגיעות לכפר בטוסקנה בו בילתה מגי רבות בצעירותה, הן נתקלות, כמה "מפתיע", בלוקה החתיך, מקומי שבילה זמן רב עם מגי בביקוריה בטוסקנה ושבין השניים הייתה אהבה שלא מומשה. האם השניים יצליחו להתאהב? אילו אי הבנות יצוצו בדרך? למה לעזאזל זה מרגיש כאילו כבר הייתי בסרט הזה?20 שנים עברו מאז מגי ולוקה נפגשו לאחרונה, וכמובן שברגע בו השניים נפגשים מחדש – הניצוצות עפים. לאן הם עפים? היישר לתוך העיניים של הצופים, שירצו לברוח מערימת הקיטש האיומה הזו. הכימיה בין פרקר לראול בווה, האיטלקי שמשחק את לוקה, שואפת ליין מקולקל. היא כל כך עבשה ולא אמינה שאין אפילו רגע אחד בסרט שהזוגיות המתחדשת הזו מרגישה כמו אהבה אמיתית שמתעוררת מחדש. גם חיי האהבה של סאמר לא מעניינים במיוחד: החבר שלה נשאר בארצות הברית ומנסה לשכנע את מגי להיכנס במקומו לכלא על מעשה שהוא ביצע ולא היא (החזקת סמים), וכמובן שמגי לא אוהבת את זה ולא אותו. סאמר מחליטה שהיא תעשה הכל כדי לחזור לארצות הברית, להיכנס לכלא במקום החבר שלה ולהראות לאמא שלה שהיא כבר אישה בוגרת, ולכן היא מחליטה לברוח לנמל התעופה ברומא עם כרמן, אמו של לוקה שיודעת מעט מאוד אנגלית, שבעצמה יש לה ענייני אהבה לא סגורים בבירת איטליה.
פרסומת
מה יעשו לוקה ומגי? כן, ניחשתם נכון, הם ירדפו אחרי סאמר ובדרך יתאהבו. אוי, הרומנטיקה מעולם לא הייתה כל כך לא רומנטית. הטקסטים העלובים שפרקר ובווה מדקלמים מבוצע ברמה כל כך נמוכה שאפילו רובוטים היו יכולים לבצע אותם טוב יותר. הטקסטים של סאמר וכרמן גרועים אפילו יותר ומרגישים כאילו התסריטאים העתיקו כל מילה שיוצאת מפיה של סאמר מקומדיית טינאייג'רים אחרת והטקסטים של כרמן, הדמות ה"בוגרת" בסרט שעברה מספיק בחייה כך שהיא יכולה לתת כמה עצות טובות על אהבה, מרגישים כמו בולשיט ניו אייג'י חפיפניקי להחריד. אבל היי, לפחות במהלך המרדף הזה אנחנו נצפה בדבר הטוב היחיד בסרט הזה – הנופים של טוסקנה. אוי, כמה שהם יפים. לדאבונם של הצופים, הם לא מצליחים לחפות על הביזיון הקולנועי הזה.הייתי יכול להתמודד עם חוסר המקוריות של הסרט אם הוא היה מצליח להיות טיפל'ה רומנטי, או אפילו טיפל'ה מצחיק, אבל הוא לא עושה שום דבר מהדברים האלה, וזה לא שהוא לא מנסה, הוא פשוט לא מצליח בכך אפילו פעם אחת. אין פה איזושהי תחושה של אהבת אמת בין אף אחת מהדמויות (אפילו הקרבה בין מגי וסאמר, אם ובתה, נראית מזויפת להחריד), המשחק על גבול הפרודי (לא גברת פרקר, אם תזיזי את השיער שלך הצידה בכל דקה זה לא יגרום לנו להאמין שבנית פה דמות אמיתית.וכן, גברת-שמשחקת-את-הבת-של-שרה-ג'סיקה-פרקר, אי אפשר היה לפספס את המבטא הבריטי שלך שנפלט לך לא פעם ולא פעמיים), ואפשר לחשוד בגניבה של ממש כשמגלים שבווה שיחק דמות די דומה ב"תחת שמש טוסקנה", קומדיה רומנטית מ-2003 שסיפרה על גרושה טרייה שנוסעת לטוסקנה כדי להתאוורר ומתאהבת במקומי. אה, רגע, הסיפור הזה נשמע לי מוכר מאיזשהו מקום.
כשסרט מנסה לספק את הסחורה שוב ושוב אבל לא מצליח בכך בכלל, כנראה שהוא פשוט נועד לכישלון. חוץ מהנופים היפהפיים של טוסקנה, יש רק עוד דבר טוב אחד שאפשר להגיד על הסרט: אנחנו רק בתחילת השנה אבל כבר נראה שמצאנו מועמד בולט ראשון לתואר הסרט הגרוע ביותר של 2016.
כל הדרכים מובילות לרומא (עמוד סרט)
שרה ג'סיקה פרקר
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות