שלום, קוראים לי דוריס ביקורת סרט

דוריס מילר היא אם כל הקלישאות בכל הנוגע להבניית דמויות של נשים מבוגרות בסרטים. היא רווקה מעל גיל 60 המתגוררת עם שלל חתוליה וערימה מכובדת של גרוטאות בדירה צנועה. המקרר שלה מכיל רטבים משנות ה-70, היא עדיין מקפידה לחדד עפרונות, נמנעת מטכנולוגיה ודי מנותקת מהעולם. לאחר אקספוזיציה ארוכה במיוחד בה היא מוצגת ככזו, ניתן היה לצפות שיגיע טוויסט כי בכל זאת, 2016 וזה. ובכן, זה לא ממש קורה."שלום, קוראים לי דוריס" מצטרף לסרטים רבים מהעת האחרונה, העוסקים בפער הדורות ("כשנהיה צעירים" ו"המתמחה" הם הבולטים בהם) ובביקורת על החברה המקדשת נעורים ובזה לתהליך ההזדקנות. הוא מציב במרכזו את דוריס (סאלי פילד), שהקדישה את חייה לטיפול באמה החולה. כשזו הולכת לעולמה נפער חלל עצום בליבה המתמלא רק כשלמקום העבודה שלה מגיע בחור צעיר (מקס גרינפילד) המושך את תשומת ליבה. סמינר העצמה אותו היא פוקדת עם חברתה הטובה מעודד אותה לנסות ולזכות בו על אף פער הגילאים. היא נעזרת בנכדתה של חברתה כדי ללמוד את רזי הפייסבוק ורוח הנעורים ובמהרה מתחילה ללכת להופעות ולהתיידד עם צמרת ההיפסטרים בוויליאמסבורג רק כדי להגיע אליו. בדרך מלוות אותה פנטזיות רבות וביקורת מצד אחיה התובעני וחברתה שסבורים כי היא יצאה מדעתה. העלילה הנוסחתית מביאה את דוריס להתיידד עם מושא אהבתה, אבל האם יצליח לראות בה מעבר לכך? וכמה סצנות "חניכה" נאלץ לספוג עד לרגע הגילוי? הבמאי מייקל שואוולטר, שכתב את התסריט יחד עם לאורה טרוסו, ניסה לרקוח פנטזיה מתמשכת המציבה מראה עגומה ושיפוטית בפני הצופה. הבעיה מתחילה כאשר המראה הזו נשלפת בכל דקה לצד סצנות עמוסות ומבולבלות.נראה כי יוצרי "שלום קוראים לי דוריס" התקשו להחליט איזה סרט הם באמת רוצים לעשות. מלודרמה סוחטת דמעות? קומדיה רומנטית? קומדיה שחורה? אין כל רע בערבוב של הז'אנרים הללו, אך כאשר כל סצנה מובילה לכיוון אחר נפרם הקשר, והיצירה הזו מתקשה להתעכל כיחידה שלמה. ואכן, הביקורת נשלפת פעמים רבות בצורת פנטזיות מיניות של דוריס. הצופה מבין די מהר שאלו רק פנטזיות ובכל זאת התרגיל הזה חוזר מספר לא מבוטל של פעמים. לו היה כאן רצון כן ואמיתי ליצור ביקורת אולי היה רצוי להוביל את הפנטזיות הללו אל מעבר לעולם החלומות. אבל כאשר הבמאי מראה שוב ושוב סצנת חלום של אישה מבוגרת המנשקת בתשוקה גבר צעיר ממנה וטורח להזכיר בכל פעם מחדש שהתרחיש הזה לא באמת יכול לקרות, הוא רק משמר את האידאולוגיה הקיימת ומחזק את האייג'יזם הרדוד הרווח.סאלי פילד מגלמת את דוריס בחן משכנע, אבל קשה מאוד לחוש לדמות הזו הרבה מעבר לרחמים. גם כאן מסתמנת שמרנות – קשה לבסס סרט באורך מלא על גיבורה שמעוררת רחמים בלבד מהקהל ואינה מתפתחת מעבר לכך. האם העולם היה צריך עוד סרט שיפחיד את צופיו מזיקנה? האם תחושת אי הנוחות אכן נובעת מהעובדה שבסרט מוצגת אישה מבוגרת החושקת בגבר צעיר ממנה או שמא מההבניה הסמויה כי תרחיש כזה בשום אופן לא יכול להתקיים?הבעיה האמיתית בסרטים כמו "קוראים לי דוריס" היא שלכאורה הוא יראה לחלק מצופיו כסרט לא מזיק. מדי פעם יש פאנץ' משעשע, סאלי פילד נהדרת וגם עודפות הסצנות המבולבלות מחליק לכאורה בגרון. אבל דווקא יצירות מסוג זה הן המסוכנות ביותר בקולנוע בן זמננו. הן מחזקות תפיסות שמרניות מתחת לפני השטח ולא מעלות שאלות נוספות לגביהן. לא רק דוריס הייתה ראויה להרבה יותר בחייה. הצופים היו ראויים לסרט המטפל באופן מעמיק ויסודי יותר בנושא המורכב.