שחקן הוליוודי מחוספס שהיה יקיר הקהל בעבר וכעת הוא מושמץ בעקבות התבטאויות גזעניות מנסה במשך שנים לחזור לחיקה האוהב של האומה האמריקנית. הוא מנסה להוכיח שהוא השתנה ולכפר על חטאיו בכך שהוא מביים סרט מלחמה אפי ופטריוטי שמאדיר את אמריקה הישנה והטובה ובו רוב הצוות והשחקנים הם בכלל לא אמריקנים. עד כדי כך הוא אוהב את אמריקה, והוא רק רוצה שיאהבו אותו בחזרה.זו כמובן לא עלילת הסרט "הסרבן" אלא זה הניחוח שעולה בזמן הצפייה בסרט החדש של מל גיבסון. באמת שניסיתי להפריד את הבמאי מהיצירה, "מות המחבר" וכו', אבל לא ניתן להתעלם מהאדם המעורער על כס הבמאי. ולא שהסרט הוא סרט גרוע – רוב השחקנים עושים עבודה טובה בזיוף מבטא אמריקני ומספקים את הסחורה, הצילום מעולה, הלוקיישנים ועיצוב הסט התקופתי ברמה הגבוהה ביותר. אבל היד שאמורה לכוון את כל המרכיבים האלה לא יציבה וזה ניכר. זה בהחלט מצער מכיוון שהסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט מעורר השראה: נוצרי צעיר וחלש בשם דזמונד דוס מחליט להתגייס לצבא האמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה, למרות שהוא פציפיסט ואינו מסוגל לאחוז בנשק. בעיניהם של מפקדיו וחבריו לפלוגה זוהי פחדנות, אך דוס, שמעוניין להיות חובש קרבי, טוען שבזמן שכולם ייטלו חיים הוא יציל חיים.
פרסומת
הסרט נפתח עם גיהנום עלי אדמות – חלקי גופות, עשן וצעקות מתערבבים ומכניסים את הצופה אל תוך הכאוס של המלחמה. ישנו בחור פצוע על אלונקה, החובש אומר לו שהוא יהיה בסדר ואז אנחנו עוברים ליער הרחוק אלפי קילומטרים משדה הקרב ועולה כותרת "16 שנה לפני". דזמונד הילד משתולל עם אחיו ובטעות מכה בראשו עם אבן וכמעט הורג אותו. דזמונד נלחץ, נכנס הביתה ונעמד מול פוסטר מאויר של עשרת הדיברות. מבטו של הילד מזוגג והוא בוהה בכתובת האומרת "לא תרצח". ואז אנחנו עוברים 15 שנים קדימה, אנדרו גארפילד הבריטי מגלם את דוס המבוגר כמעין פורסט גאמפ – בחור תמים וטוב לב עם מבטא גבולי (אפשר לטעות ולחשוב שהוא האח שקיבל את האבן בראשו). אמנם יש לדוס אב אלכוהוליסט שמתעלל באשתו אבל נדמה שדוס מרוצה עד כדי תמימות יתר מחייו הפשוטים (ישנה אפילו סצנה תמוהה מאוד בה דוס הולך ביער ושורק לציפורים ששורקות לו בחזרה כאילו הוא נסיכת דיסני). ישנו אפילו סיפור אהבה בינו לבין אחות בשם דורותי (תרזה פאלמר) אבל קטעי החיזור וה"רומנטיקה" עשויים ברישול קלישאתי כאילו יצאו תחת ידיו של אדם שלא חווה רגש מימיו.הסרט מתחיל לתפוס מעט תאוצה ברגע שדוס עוזב את הבית והמשפחה לטובת הצבא. דוס רוצה לעזור להילחם באויב למרות שהוא לא מסוגל להרוג, ולכן מתגייס על אף עקרונותיו. בהגיעו לטירונות ישנה אפילו סצנה מצחיקה כאשר סמל המחלקה אותו מגלם וינס ווהן (השחקן האמריקני היחידי בסרט), מציג את עצמו בפני חייליו החדשים ומדביק להם כינויים שמבדרים אותו בזמן שהוא שומר על פנים חמורות סבר. כשצופים בווהן אי אפשר שלא לחשוב על סצנת הסמל המפורסמת מ"פול מטאל ג'קט" של סטנלי קובריק, רק חבל שהיא בין הרגעים הספורים בהם הסרט עובד. דוס מתחיל לספוג התעללויות ממפקדיו וחבריו מכיוון שהם רואים בו פחדן וחסר תועלת ללא נשק, אבל דוס בעקשנות דתית מלאת אמונה עומד על העקרונות שלו למרות הכול. כאשר דוס והפלוגה שלו מגיעים ליפן כדי להילחם, הסרט בו זמנית נהיה טוב יותר אך גם בעייתי יותר.
גיבסון יודע לביים סיקוונסים של קרבות והוא מתענג על כל רגע. וכך קורה בסרט דבר לא ייאמן בכך שהמלחמה מוצגת כגיהנום עלי אדמות בו מתערבבים אש, עשן, חלקי גופות ועכברושים אבל היי, אין ברירה ואמריקה הנוצרית חייבת לנצח. ישנה דה-הומניזציה אנכרוניסטית של האויב כדי לאפשר צידוק מוסרי למלחמה והחיילים היפנים מוצגים כמפלצות, כשניתן לטעות שמדובר בסרט זומבים. כך העוגה נאכלת ונשארת שלמה מכיוון שגיבור הסרט הוא אדם שאמונתו הדתית העמוקה לא מאפשרת לו להילחם, למרות שאפילו הוא מאמין שהמלחמה צודקת והמלחמה הצודקת נותנת לגיטימציה לאלימות עצומה. זה ברור שמלחמה היא אלימה אבל בכך שגיבסון גם מאדיר את ההרג וגם מאדיר את מי שלא מוכן להרוג (בעיקר בגלל שהוא נוצרי אדוק) הוא מחזיק את המקל בשני הצדדים ומרדד את המורכבות שמביאה לאלימות חסר הפשר.ההתענגות על האלימות בסרט אינה אסתטית כמו בסרטיו של קוונטין טרנטינו, אלא חושפת לב חלול של במאי שבני אדם לא באמת מעניינים אותו. מעניין אותו לקדם אג'נדה דתית (חכו לרגע בו הפלוגה לא מתחילה להילחם עד שדוס לא מסיים להתפלל או לחיפושיו של דוס אחר ספר התנ"ך במה שמרגיש כמו נצח), ומעניין אותו לספר סיפור הירואי אך חד ממדי. זהו סיפור שראוי לסרט הרבה יותר מעורר השראה מזה שאנחנו קיבלנו. אולי הוליווד התרשמה ותסכים לחבק שוב את הבן הסורר שלה. אני מקווה שלא.
סרט מעולה פשוט, מספר לנו את סיפורו המדהים של דזמונד שהלך נגד כולם וסירב לשאת נשק ולקחת חיים, אנדרו גארפילד מצויין, בסרט יש מראות קשים לצפייה אז שימו לב לפני שאתם רואים
חזק. מזכיר במבנה ובעלילה את הסרט "פרל הארבור". מוראות המלחמה מועברות בצורה בוטה ומצמררת. סיפור אמיתי על דזמונד דוס שגדל עם אב אלכוהוליסט ואלים והתגייס לצבא האמריקני לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. למרות שדזמונד מסרב לשאת נשק מטעמי מצפון ואמונה דתית, הוא רוצה לתרום את חלקו ומצטרף לצבא כחובש. הוא משאיר את ארוסתו בבית ויוצא לטירונות, שם הוא חווה התנכלויות ונכלא בגלל סירובו להשתמש ברובה. הוא מצטרף לכח שמטרתו לכבוש מוצב יפני ,ושם מציל הרבה לוחמים בזכות תושייתו ,גבורתו ודבקותו במשימה. אומנם הסרט הוא די שבלוני וכפי שציינתי נעשו סרטים בסגנון כזה בעבר, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא טוב.לבעלי קיבה רגישה צריך להזהיר שיש סצינות קשות לצפייה.המוסיקה המצויינת תורמת לדרמה. ציון סופי 8.5.
הסרבן זאת רכבת הריםרגשית לא נורמלית. צחקתי, בכיתי, כעסתי, קוויתי, הסרט אמנם צפוי אבל הוא חדר לי כלכך עמוק לאור, גיבסון, בבקשה תמשיך להוציא עוד סרטים כאלה.
שלח/י
סאם וורטינגטון
אנדרו גארפילד
וינס ווהן
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות