הפרה ז'קלין ביקורת סרט

פתאח בולעבס הוא עובד אדמות אלג'יראי, המתגורר בכפר בולעיון יחד עם אשתו נעימה וזוג בנותיו, אך גם עם פרה משובחת העונה לשם ז'קלין. בולעבס אוהב את ז'קלין כשם שהייתה בתו השלישית, מטפח אותה וחולק איתה את שעל ליבו. בעקבות התמדתו, הוא מקבל מכתב מרגש המודיע על הזמנתו לתערוכה החקלאית בפריז, בירת צרפת, השלטת באלג'יריה באותם הימים. לאחר מגבית ותרומות מגברי היישוב, פתאח יוצא באנייה אל יעדו הנכסף – זכייה בתחרות והבאת כבוד למשפחתו ולמולדתו."הפרה ז'קלין" הוא סרט בורקס צרפתי, המזכיר במידת מה את "חגיגה בסנוקר". עם הומור די רדוד, משפטים כמו "אני רגיש מדי בשביל ערבי" ותזכורת חוזרת ונשנית שלכל המוסלמים קוראים מוחמד, צקצוק בלשון הוא כמעט בלתי נמנע. שוב חוזר מוטיב האנדרדוג הפרימיטיבי שעולה לכותרות בשל ובאמצעות טיפשותו, וזוכה באהבת הקהל הנצחית. כמובן שתושבי הכפר עוקבים אחריו בדריכות בטלוויזיה היחידה בכפר כולו. הדמויות מעוררות הרחמים בכפר, לעומת הנאורים הנמצאים בפריז, מקוממות. ההתנשאות המונצחת בסרט מנסה כביכול להעביר את התחושות של האלג'יראים האומללים אך בעיני, לא משיגה את מטרתה, מלבד זעם כלפי יוצריו - ההומור כמעט ומצחיק על גבם וחשבונם של אותם המסכנים שנקלעו למציאות הזו.ואם יש אדם אחד שעלי להסיר את כובעי בפניו, זהו השחקן הראשי, פטסה בוימד. בוימד, שחקן צרפתי מנוסה בן 46, נכנס לנעליו הכפריות של פתאח וצועד בהן בגאון. משחקו אמיתי וכן, ואי אפשר שלא לחבב אותו. כמו כן, אורכו של הסרט, שסוף סוף יורד מ-100 פלוס הדקות המקובלות כיום, מאפשר לצופה להסתדר מבלי להציץ במסך הסמארטפון. אולי זו רק אני, שלא הסתדרה עם "הפרה ז'קלין". בחוויית הצפייה בו היה משהו שמזכיר צפייה בליצן יום הולדת כשאתה כבר בוגר. וכשהאולם געה בצחוק, רטנתי בדממה והעדפתי שהמסך כבר ירד.