אימוג'י: הסרט ביקורת סרט

במציאות שבה השתלטו הטלפונים החכמים על חיינו ובמקום לדבר התחלנו לשלוח אחד לשני מסרים קצרים, הפכו האימוג'ים - אותם סמלים המביעים רגשות ומחשבות, לכוכבי המרחב הווירטואלי. לא פלא שתעשיית הקולנוע זיהתה את הפוטנציאל המסחרי של האימוג'י והתוצאה סרט האנימציה שלפנינו. בהוליווד חשבו שסרט העוסק בעלילותיהם של אותן דמויות החיות בתוך הסמארטפונים שלנו ימשוך קהל רחב לבתי הקולנוע במיוחד – ילדים והוריהם המחפשים תעסוקה כלשהי בימות הקיץ.בעיר טקסטופוליס (אחת מיני "הברקות" תסריטאיות) חיים להם בשלווה כל האימוג'ים הקיימים וכולם רוצים להגיע ל"קוביה", מבנה ענק שבתוכו יש מקום לאימוג'ים המבוקשים ובו הם מחכים שבעל הטלפון הנייד שלהם יבחר בהם ואז הם יונצחו לעד בהודעת הטקסט הבאה שלו. ג'ין הוא אימוג'י של אדישות שברגע האמת כשהזרקור מכוון עליו הוא מפגין מנעד רגשות לא צפוי (ואסור) ומחולל מהומה בממלכה. הבוסית של האימוג'ים – סמיילי (שרק מחייכת כי זה תפקידה) מאיימת לחסל את ג'ין והוא יוצא למסע לתיקון עצמי ביחד עם שני חברים - כיף (היי פייב) ופריצה (ג'יילברייק) אימוג'י. ביחד הם ינדדו במרחב האפליקציות בטלפון החכם של ילד שמנסה להתחיל עם בת כיתתו ומתכתב איתה בהודעות טקסט מגושמות משהו.הרעיון של הסרט להפוך את אותם אימוג'ים לגיבורים ולספר את סיפורם מקורי ובחצי השעה הראשונה ניתן גם למצוא הברקות שונות. מצא חן בעיני הרעיון שכל אימוג'י מתנהג בדיוק כמו הדמות שהוא אמור לייצג בטקסט: אימוג'י הקקי לא רוצה לנגב ידיים אחרי השירותים ומנבל את פיו ללא הפסקה, הוריו של ג'ין שהם אימוג'ים אדישים לא משנים את טון קולם גם כשהם שמחים. הבעיה היא שהסיפור די ממצה את עצמו אחרי ואחרי חצי שעה הוא מתחיל לחזור על עצמו. כרגיל בסרטי ילדים יש מסרים של עזרה לזולת וחברות, אבל הרושם הכללי הוא של חפיפניקיות ורפרוף על רעיונות חצי אפויים שניתן היה לפתחם יותר. גם המעבר בין העולם האמיתי לעולם הטלפון מתבצע ללא תחכום. מכיוון שהסרט מיועד בעיקר לילדים, וילדיי מאוד נהנו ממנו, אי אפשר לחלוטין לפסול אותו. "הקול בראש" זה ממש לא, אבל כמוצר בסיסי לילדים הוא עושה את העבודה.