אנשים ומקומות ביקורת סרט

סרטם החדש של הבמאית הוותיקה אנייס ורדה והצלם JR הוא כנראה הסרט המקסים ביותר שהוצג השנה בפסטיבל חיפה, בו הוא גם זכה בפרס עוגן הזהב לקולנוע ים תיכוני, וכעת הוא הגיע לאקרנים בישראל. ורדה, שמתקרבת כבר לגיל 90, היא אחת מהקולות השונים שיצאו מתנועת הגל החדש הצרפתי של שנות השישים – וממשיכה להוכיח סקרנות ותעוזה קולנועית בנוכחותה שובת הלב.בסרט דוקומנטרי זה ורדה יוצאת יחד עם JR, אמן צרפתי צעיר שמתמחה בין היתר בהדבקת תמונות ענק על מבנים, לאזורים המבודדים והכפריים של צרפת כדי לתעד את המקומיים וחייהם ולהנציח אותם. ישנו חיבור לא מובן מאליו בין השניים על אף השנים הרבות שמפרידות ביניהם אהבת האדם והעניין שהם מביעים בסובייקטים שלהם ובמלאכת התיעוד וההנצחה שלהם נוכחים בכל פריים. אף כשהם אינם מסכימים ודנים כיצד ראוי לתעד הם עושים זאת בכבוד הדדי ואמפתיה שמדגימים את הרגישות של התהליך האמנותי. יכול להיות שהבעיה היחידה של הסרט היא שקשה למצוא בו רבב - הוא כל כך סימפטי עד שלפעמים סף המתיקות הוא מעט גבוה מדי כך שכל הנחמדות מרגישה לעתים תפלה, אך אין ספק שהמפגש של הבמאים עם טיפוסים שונים מחמם את הלב ומוכיח את כוחה של האמנות לחבר בין בני אדם.אין קמצוץ של התנשאות מצד האמנים המגיעים מהעיר הגדולה והסרט הוא כדור אנרגיה של סקרנות מתפרצת, שאינה עוצרת גם בשלהי חייה של הבמאית. גילה המתקדם ובריאותה המתדרדרת של ורדה מעניק נופך מלנכולי להופעתה בסרט, אך זהו סרט שעוסק בחיים ובעכשיו כי זה מה שחשוב. זהו סרט שנכנס ישירות ללב, נשאר שם וממשיך לחמם אותו כל עוד הוא ממשיך לפעום - ואם האמנות צודקת, אז גם עוד הרבה אחרי.