אחרי הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, יהודי העולם וארה"ב בפרט ציפו שזו תהיה השעה של תמיכה גורפת בישראל. אולם למרבה הפתעתם, האנטישמיות הישנה בתחפושת אנטי-ציונית הרימה את ראשה וכבר יום לאחר מכן, עוד הרבה לפני הפצצות חיל האוויר בעזה והתמונות הקשות שמגיעות משם החל גל הפגנות בקמפוסים ששלל את קיומה של מדינת ישראל, הביע הזדהות ותמיכה בחמאס ואף קרא בפומבי לרצח ישראלים ויהודים.
הבמאית ואחת מדוברות המפלגה הדמוקרטית בעבר וונדי זאקס, בסיועה של השחקנית דברה מסינג ("ויל וגרייס") שהפיקה איתה את הסרט, מתעדת את הכרונולוגיה הקשה הזו ואת השנאה המתפרצת בסרטה התיעודי "8 באוקטובר". היא מראה כיצד סטודנטים יהודים נותרו לבד מול ראשי האוניברסיטאות ומול חבריהם, כשברקע הפגנות שנאה ששוללות את קיומם וקוראות לאינתיפאדה בארה"ב וכיצד רוב פשעי השנאה בארה"ב כיום נעשים נגד יהודים, אפילו שהם מהווים רק 2.5 אחוזים מהאוכלוסיה.
פרסומת
זאקס מראיינת בסרט שורת אישים בנושא, בהם השחקנים מייקל רפפורט ונועה תשבי, "הנסיך הירוק" מסעב חסן יוסף ובכירת פייסבוק בעבר שריל סנדברג, שמדברים על תחושת הבגידה מצד חבריהם, הפחד מפני השנאה העולה וחוסר ההבנה של גורמים פרוגרסיביים שנלכדו ע"י אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית שדיברה בשפתם על אוכלוסיות "מדוכאות" ו"מודרות".
זאקס אמנם מתארת כיצד רשתות חברתיות, וטיקטוק בפרט, תדלקו את מדורת השנאה אך משמיטה את המממנת הראשית של מוסדות אלו -קטאר. הסרט גם כמעט ולא נוגע בביקורת הלגיטימית כלפי ישראל על הנעשה בעזה, ועל כך שרבים מאלו שתמכו בנו אחרי 7 באוקטובר הפנו אלינו את גבם לאור מדיניות הממשלה וכמות ההרוגים הבלתי נגמרת בצד השני.
בסופו של דבר, זאקס עושה עבודה טובה בהצגת השנאה שהתפרצה כלפי ישראל בקמפוסים בארצות הברית ומשם ברחבי העולם, אבל משמיטה פרטים חשובים בסרט שלא מציג את התמונה המלאה ונועד יותר לחזק את מה שהקהל בישראל מרגיש מאשר לחשוף לו פרטים חדשים. הוא לא יחדש הרבה עבור צופים ישראליים אבל הוא כן צפייה מסקרנת, מדכאת וחשובה, במיוחד עבור קהל זר שטומן את ראשו בחול מפני סכנות האסלאם הקיצוני.