חודש לפני מותו ממחלת האיידס, כשהוא רק בן 38, עמוס גוטמן יושב כחוש לחלוטין, על כורסה בדירת הוריו. הוא מחכה לרגע שבו ענת דותן, עוזרת ההפקה בסרטו האחרון "חסד מופלא" ומי שראתה בו מושא הערצה, תתחיל לראיין אותו על חייו ויצירתו. בין משפט אחד למשנהו, הוא גם יעשן סיגריה. החומרים שהיא קיוותה להפוך לסרט תיעודי סוף כל סוף רואים אור מסך בסרטו של הבמאי שאולי מלמד אותו ערך בשיתוף נטע דבורקיס. השניים גם קטפו את פרס העריכה בפסטיבל ירושלים האחרון.בקריירה הקצרה שלו הספיק גוטמן ליצור ארבעה סרטים באורך מלא, סרט טלוויזיה תיעודי עבור הערוץ הראשון בשם "סיפורי בדים" שאיננו מוזכר בסרט הנוכחי על תעשיית האופנה הישראלית בראשית שנות ה-80 וגם שלושה סרטים קצרים. מרתק לצפות בו מספר על חייו ועשייתו אחרי כל כך הרבה שנים, ולגלות שהאדם העומד מאחורי יצירות קולנועיות ייחודיות כמו "נגוע", "בר 51", "חימו מלך ירושלים" ו"חסד מופלא" הוא בעל כריזמה כובשת בדיוק כמו סרטיו. גוטמן המופיע על המסך תמיד שומר על פאסון ולא נותן למחלה הנראית באופן ברור לגנוב ממנו את ההצגה.
פרסומת
למרות הקשיים הרבים בדרך, גוטמן הצליח לעשות במשך עשור אחד מה שמרבית אנשי הקולנוע הישראלים לא הצליחו לעשות לאורך קריירה שלמה - להוציא תחת ידיו אסופה מכובדת של יצירות קולנועיות קצרות וארוכות בעלות שפה ייחודית, מובחנת, המזוהה רק איתו. שפה קולנועית שלא נראתה עד היום בארץ. גוטמן הושפע מהקולנוע של ויסקונטי, פאסבינדר והאסתטיקה של המיוזיקלס והמלודרמות של שנות ה-50 בהוליווד. הוא הפך לקול ייחודי ויוצא דופן בעולם הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 וראשית ה-90. לא היו כמוהו בארץ וכמעט ולא היו כמוהו בעולם כולו.שאולי מלמד, יוצר הסרט, וגיל סימה המפיק החליטו בחוכמה רבה ליצור סרט תיעודי המדבר את השפה הקולנועית של עמוס ובלוקיישנים שמזוהים עמו שבהם שלושת המרואיינים היחידים בסרט מתראיינים. אולם קולנוע במקרה של ענת דותן, הדירה הריקה של גוטמן בה מרואיין מי שהיה בן זוגו האחרון אהרון מיטשל וחנות הנעליים המיתולוגית "במבינו" ברמת גן שבה מצולמת אחותו, מריאנה גוטמן-פרידמן, שעדיין עובדת בחנות של הוריה ברחוב ביאליק ברמת גן. אבל רוב הסרט אינו הראיונות אלא קטעים מהסרטים, כאשר ברקע אנחנו שומעים את קולו של גוטמן בעל הדיאלקט הרומני המקריא זיכרונות שהוא כתב על ילדותו, נעוריו ועשייתו הקולנועית. באופן מפתיע בסוף הסרט כתוב שהקול של גוטמן המלווה את הסרט נוצר בתוכנת AI.
העריכה של הקטעים מהסרטים בעצם מספרת את סיפורו האישי של גוטמן ודרכם אנחנו למדים איך היצירה הקולנועית הכל כך אוניברסלית שלו מספרת את סיפורו האישי. איך הוא הלך נגד הזרם של הקולנוע הישראלי ויצר קולנוע שהוא אישי אבל בסופו של דבר גם בינלאומי, כי הוא נוגע בעצבים החשופים ביותר של המהות הקווירית באותן שנים שבהן לא היה חוקי להיות להט"ב. הבדידות, המחסור באהבה, הפחד מזוגיות, העובדה שאתה לא באמת חלק מהחברה, ולצד זה האובססיה לקולנוע והגשמה עצמית.הסרט גם משכיל בעזרת עריכה חכמה במיוחד להבהיר לנו מדוע בדיוק גוטמן היה גאון קולנועי. מונטאז'ים של מיזנסצנות, פריימים, צבעים, ביגוד, אביזרים שעוברים מסרט לסרט, שהופכים לאחד - כל אלה מדגימים מדוע גוטמן היה בעל שפה קולנועית כל כך מדויקת ומובחנת שאף אחד אחר לא היה מסוגל ליצור באותם זמנים, ובספק אם גם היום. הצבעוניות ההוליוודית התנגשה בריאליזם של ראשית דרכו של ויסקונטי עם הוויית טירוף והזוהמה האנושית של פאסבינדר בתוך המציאות הישראלית של השוליים החברתיים. הקולנוע שלו לא רק עסק בנושאים שנחשבים לטאבו חברתי, אלא גם נראו שונים לחלוטין מכל סרט ישראלי ולכן הם גם שברו את כל המוסכמות של השפה הקולנועית הישראלית. כמו גיבורי סרטיו וכמו אישיותו, גם הסרטים שלו היו אחרים.כך גם סרטו של שאולי מלמד, "טאבו: עמוס גוטמן", שמצליח ליצור סרט על איש קולנוע ולהפוך את הסרט ליצירה ייחודית ועצמאית המתקיימת בתוך העולם של העשייה של עמוס. מדובר בסרט תיעודי שנוגע בשלמות. הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות מייצר סרטים על נשות ואנשי קולנוע מקומיים, כולם טובים וראויים, אבל הצוות מאחורי הסרט הנוכחי עשה בחירה נועזת והיא להחיות לא רק את סיפורו של עמוס אלא גם את השפה הקולנועית שלו. זהו קולנוע אחר מכל מה שאנחנו רגילים אליו, שהוא פשוט חגיגה אמיתית לעיניים כמו שהוא מזון אמיתי לנשמה לכל מי שבאמת אוהב קולנוע.
גילוי נאות: במסגרת עבודתי כמנהל פסטיבל הקולנוע הגאה עבדתי עם יוצרי הסרט ופיתחנו קשרי ידידות. בנוסף, מורין פרידמן גוטמן, אחייניתו של עמוס, מלווה את הפסטיבל שנים רבות וגם הצגתי את סרטיו של עמוס גוטמן במסגרת הפסטיבל.