אי של שפיות ביקורת סרט

On the Adamant Movie Review

דניאל עמיר על "אי של שפיות":
"נפש, יצירה ופרספקטיבה שונה בזוכה "דב הזהב""

סרט ארכיון שתף/י

משחק במאי/ת ניקולא פיליבר

תיעודי

ביקורת סרט לאי של שפיות מאת דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

ציון המבקר

"אמנות ואנושיות"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

7.1/10

היכן תצפו?

בקולנוע

66.7% בבית

11.1% לא אצפה

22.2%

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

על גדות נהר הסיין הציורי שבפריז, עומדת ספינה רחבת ידיים. אדם מבוגר, בשנות ה-60 לחייו, שיניו עקומות ופגעי הזמן מראים את אותותיהם, מזמר בקולי קולות שיר רוק צרפתי. "אני הפצצה האנושית", הוא שר, וככל שהשיר מתקדם הסצנה המוזרה הופכת ביתית יותר ויותר. מדוע? זה סוד קסמו של סרטו התיעודי החדש של הדוקומנטריסט הצרפתי הותיק ניקולא פיליבר, "אי של שפיות" או בתרגום חופשי "על האדמנט", הזוכה הגדול בפרס הסרט הטוב ביותר, "דב הזהב", בפסטיבל ברלין האחרון שמציג אנושיות כנה (ללא מניירות) במקום שבו הכי לא ציפינו לו, בתקופה שבה היא הכי נחוצה.כאמור, "אי של שפיות" מתעד את ה"אדמנט", מעון יום למבוגרים מתמודדי נפש שצף על נהר הסן, ואת שגרת יומם של שוכניו – המדריכים והמטופלים, בעודם מנסים להיזכר בחיים שניהלו לפני ולהיאחז באמנות כאמצעי מפלט. עבור פיליבר, שצילם וערך את הסרט בעצמו, הפרויקט התיעודי הוא יותר מעוד יצירה, אלא רעיון שמקונן בראשו למעלה מעשור – כששמע לראשונה מחברתו הפסיכולוגית לינדה דה זיטר כי המתקן בשלבי תכנון. כ-8 שנים לאחר מכן, כשקיבל הזמנה ראשונית לחניכת ה"אדמנט", ידע כי רעיונו יוכל סוף סוף להתממש. כשפיליבר ניגש לעשייה, הוא חש כי בשונה מיצירות קודמות שלו, שעברו תכנון מוקפד מראש, מבנה הסרט ב"אי של שפיות" לא צריך להטריד אותו – אלא דווקא להפך, הספונטניות של "למצוא אדם, לאבד אותו, לצלם פגישה, לתעד את עבודות האמנות בסדנה, לשוב לאותו אדם – כל אלו, אותם אלמנטים כה נורמטיביים לחיינו, הופכים למהותיים לסרט", כדבריו.

במובנים רבים, פיליבר לא חרג מרצונותיו בתוצאה הסופית – הדמויות האקסצנטריות אך האנושיות והמגוונות שאנו פוגשים על הסיפון מציגות מולנו כיצד מפלט לפעולות יומיומיות, או אפילו ניתוח ציור בצבעי גואש ודיונים על שחקני עבר כמו ז'אן גאבין, הם חופש אמיתי לאלו שגורלם לא שפר עליהם – לא הרחמים וכמובן לא ההתנשאות, אלא היחס אליהם כעוד אנשים עם עוד דעות שצריכות להישמע, בעולם שכולו מוצף בהן כמים מתחת לספינה.דווקא הענקת זכות הדיבור למתמודדי הנפש, מבלי לכפות נרטיב מסוים עליהם או לצרף "ראשים מדברים" מומחים בעניין, מסייעת לצופים להבין מה זו ההגדרה הגדולה והמפחידה הזו: טיפול תרופתי קבוע – חצי נעדר, חצי נוכח בסרט ("אני אסיר תודה לטיפול האמנותי, אבל אילולא התרופות הייתי ככל הנראה רץ סביב הספינה, חושב שאני ישו וקופץ לסיין", אומר אחד המטופלים בישירות ובחיוך דואב).

בביקורתו את הסרט בעיתון "הגארדיאן" הבריטי, ציין המבקר הוותיק פיטר בראדשו את חיבתו הידועה של פיליבר לפילוסוף מישל פוקו, שהציג בספרו "תולדות השיגעון בעידן של תבונה" את דימוי "ספינת השוטים", שהתקשר עבורו לקיום חסר היגיון טרום עידן הנאורות וכניסת הרציונליות במאה ה-17. אכן, יש משהו מאוד דומה בתפיסה של פיליבר את חבריו לספינה על גדות הסיין – אבל "השוטים" של ה"אדמנט" אינם כה שוטים, והעולם הרציונלי מבחוץ אינו כה חיובי; עדיין, תחת מחסה ספינה זו, ניתנת להם האפשרות להיות "שוטים לעד".אולי ראוי יותר לראות את "אי של שפיות" דרך פריזמת השפעה אחרת ומרכזית על פיליבר – חלוצת הקולנוע הצרפתי החדש אנייס ורדה המנוחה, וגישתה ההומאנית לסרטים תיעודיים, שמסתכלת על האדם והטבע כאחד. כך, גם האדמנט ומטופליו אחד הם – אינם כפופים לחוקי הזמן או האקטואליה, הבירוקרטיה או הצרות העולמיות. במה הם כה שונים מהאסקפיזם שלו אנו מייחלים?אם להיות כנים, "אי של שפיות" לא מציע רבות מעבר לכותרתו העברית (וגם הצרפתית) וגם לא מתיימר לכך. לרגעים זה יכול להתיש, אבל האם קולנוע תיעודי לא יכול להיות גם טיפה אסקפיסטי? סרטו של פיליבר מגיע דווקא לטעון שכן, דווקא בתקופה שכולנו צריכים את מנת האסקפיזם הזו.

דניאל עמיר | כתב מדור "שובר מסך" וכתב קולנוע וטלוויזיה

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י

שלח/י

אי של שפיות - ביקורת גולשים / תגובות

צפיתם בסרט? ספרו לנו מה חשבתם! הוסף/י ביקורת!

שם: זהבהגיל: 6305/01/2024 00:22:34

8/10

זה סרט קשה. במיוחד למי שלא מגיע מהתחום הטיפולי...( להם הוא יראה כשעמום) .בעוד שהבעיה שמוצגת בסרט קשה מאוד, אופן הטיפול בה הוא מרשים ומעורר תקוות רבות...

שם: עומרגיל: 4118/12/2023 15:40:40

2/10