הבמאי השבדי רובן אוסטלונד הפגין את יכולותיו הקומיות הגבוהות והמרתקות כבר בסרטו "כח עליון" לצד ביקורת חברתית חדה. כעת סרטו "הריבוע" מורכב מאותם החומרים, אך עולה מדרגה ברמת הצעקנות העולה ממנו ואולי מוטב שלא היה עושה כן, כיוון שזו מפספסת את המטרה. "הריבוע" מביא את סיפורו של כריסטיאן, אוצר במוזיאון מכובד לאמנות מודרנית בשטוקהולם. המיצג הבא במוזיאון שלו הוא "הריבוע" – יצירה שמטרתה לדחוף את הצופים בה להיות טובים אחד אל השני, להתחשב, ולהזכיר להם את מחויבותם לזולת. תגובה ילדותית של כריסטיאן לגניבת הטלפון הנייד שלו מסבכת אותו ודוחפת אותו לסיטואציות מביכות, ומוזרות, שיביאו אותו לבחון מחדש את הערכים אותם הוא מתיימר להציג לחברה.בניגוד ל"כח עליון" ששמר על תמהיל מדויק בין הצד הקומי לביקורתי והצליח לעורר צחוק לצד רגש, "הריבוע" נתפר בתפרים גסים. הוא אינו נושא בחן את אורכו (142 דקות, למיטיבי לכת) ומכיל מספר אלמנטים רפפטיביים מעיקים. אין לי ספק שזוהי בחירה מכוונת מצד הבמאי להעברת המסר שלו, אך מה שמתחיל כסאטירה נוקבל מדרדר במהרה למחוזות השיעור המטיף והילדותי למדי בגן הילדים.
פרסומת
כל חשיפה נוספת מפרטי העלילה, אם זו קיימת בכלל, של "הריבוע", תגרע מעוצמת החוויה של מי שמתכוון לבחון יצירה זו בעצמו. לכן, אתייחס לאווירה הכללית שחשתי במהלך הצפייה. כחסידה של סרטים שמלווים את צופיהם אל מחוץ למדרגות הקולנוע והישר לחיי הפרט, התאכזבתי לגלות את האלמנטים הצעקניים של הסרט. אין ספק שהחומר למחשבה נמצא במקומו, אך האם הדרך הנכונה הוא לצעוק אותו בחוזקה על הקהל ללא תחכום? אוסטלונד, לפי סרטיו, הוא אינו במאי שמעוניין לספק לצופיו חוויה בידורית נטו, אך הקפיצה הבוטה ברמת המטיפנות שלו פוגמת לטעמי ביצירה המורכבת שהוא מבקש לגלגל כעת לפתחו של הקהל הרחב."הריבוע" עמוס בסצנות בוטות, זעקניות, מטורללות שאינן ערוכות באופן מספק. הן עקביות לעייפה, ומייצרות לא מעט פחד ובעתה. פחד הוא אלמנט חשוב ביצירה ביקורתית, אבל נראה שהבמאי נהנה יותר להפחיד ולצעוק על הצופים מאשר לספק להם רגעים עמוקים למחשבה. השילוב של שחקנים אמריקאים מוכרים כמו אליזבת מוס הנהדרת ודומיניק ווסט קורצת לפתחו של טקס האוסקר, והסרט אכן מועמד בקטגוריית הסרט הזר ואף זכה בפסטיבל קאן האחרון וקטף שישה פרסים בטקס האוסקר האירופאי.
הרעיון והמסרים בו מזכירים למדי את "מנועים קדושים" של לאו קארקס, יצירה מורכבת ומאתגרת בפני עצמה, אך טובה ומהודקת בהרבה מ"הריבוע". זהו סרט שמפלרטט באופן ישיר עם אוצרי אמנות המדברים גבוהה, עם מבקרי הקולנוע וכל העסקנים של ביקורת התרבות, אך מפספס את הקהל מן השורה שנתכנס לצפות בו.אלמנט נוסף שלא יכולתי להתעלם ממנו הוא האופן בו הבמאי מטפל בדמויות הנשיות בסרטו. כל הנשים ביצירתו הן משונות, מכילות אלמנט שטני ומרושע כזה או אחר, למעט אישה אומללה אחת שאינה מקבלת נופך של דמות אך נוכחת באחת הסצנות המטלטלות ביותר בסרט באופן בוטה, אלים ומיותר. מדוע בוחר הבמאי לחבוט, תרתי משמע, כל כך חזק בנשים וללא איזון ראוי בגזרת הדמויות הגבריות? אם הביקורת שלו מכוונת דווקא כלפי החברה הפטריארכלית, הרי שיש שיחוו אותה בעוצמות פוגעניות וזהו גם אלמנט שיש לקחת בחשבון.עם זאת נדמה שכל אלה לא ממש מטרידים את הבמאי, שיצר במכוון פצצת זמן מתקתקת שמתעופפת לכל כיוון מן המסך אל הצופה, אך מפספסת פעם אחר פעם את מטרתה ומלבד תעוקה יוצרת אפקט מעומעם ושטחי. "הריבוע" הוא יצירה מבולבלת ועמוסה שמתעקשת לצאת מהקווים, עניין מבורך למדי בשדה הקולנועי, אבל בדרך מאבדת את עצמה, מאבדת את החפצים ביקרה ובעיקר צווחת חזק את המסר ומשאירה את הסרט, הקולנוע, האמנות, הרבה מאחור.
סרט חשוב, מעורר ופוקח עיניים למנהל מוזיאון לאומנות עכשווית,שחי בבועה ומרוחק ומנותק ממה שקורה בארצו-שוודיה.מהגרים שקובעים סדרי עדיפות בחברה,קובעים אמות מוסר,ודורשים תשומת לב,פוגעים ומזעזעים את השוודי שלנו,עד שהוא מחליט להביע את קולו,לנהל דו-שיח עם הזר הפולש..ועוד.מעניין מאוד.
עינוי יומרני ופלצפני !!!
הסרט נמשך שעתיים וחצי אך תרגישו כאילו עברו שמונה שעות לפחות. בשלב מסוים התלבטנו אם להצטרף לצופים אחרים שקמו ועזבו באמצע הסרט, אך החלטנו להשאר ולסבול עד הסוף, בתקווה שתהיה בסוף פואנטה שתהיה שווה את הכל. ספוילר: אין כזאת.
באופן אירוני, הסרט מבקש ללעוג ליומרנות ולפלצפנות אך הוא בעצמו לוקה באותם תסמינים בדיוק. בסופו של דבר יצאנו מהסרט באותה הרגשה שאתה יוצא מצפיה ביצירת אומנות המהוללת במוזיאון על ידי המבקרים, אך מתברר בסוף שצוירה על ידי ברווז.
הריבוע (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות