אישה פנטסטית ביקורת סרט

סבסטיאן לילו הרשים אותי מאד בסרטו הקודם שהוקרן בארץ, "גלוריה", שבו חשף ללא כחל וסרק את עולמה של אישה בת חמישים פלוס כשהיא מחפשת אהבה בצ'ילה של ימינו. סרטו הנוכחי "אישה פנטסטית" ממשיך את עיסוקו הכן והמרגש, ללא פילטרים, בנושאים של חום ומגע אנושי ומערכות יחסים ותוצאותיהן.מרינה היא טרנסג'נדרית המופיעה כזמרת ומאוהבת בחברה אדוארדו. לאחר ליל אהבים, מרינה מבהילה את אהובה שחש שלא בטוב לבית החולים ושם הוא נפטר כתוצאה ממפרצת. מעבר למות היקר לה מכל, על מרינה להתמודד כעת עם גרושתו של אדוארדו, עם בנו וגם עם המשטרה שמאוד מתעניינת בטרנסג'נדרית שהגורל רצה ובן זוגה נפטר ללא התרעה מוקדמת אחרי קיום יחסי מין. חייה של מרינה אינם קלים ומתקן האגרוף בדירתה שהיא חובטת בו מלמד על חייה שהם מאבק מתמיד בחברה שלא בדיוק יודעת איך להתייחס אליה. הרופא בבית החולים, חוקרת עבירות המין מהמשטרה - כולם על פניו סימפטיים ואדיבים אבל בעצם מרינה מרגישה שהיא עוף מוזר בעיני החברה ובמיוחד בעיני משפחתו של אדוארדו, שברגע שהוא נפטר מסירה את המסכות ודורשת ממרינה להיעלם כמה שיותר מהר מהשטח.דניאלה וגה מדהימה בתפקיד מרינה. דניאלה היא טרסג'נדרית בפני עצמה שסבלה בעברה מהתנכלויות. היא מציגה דמות של אישה יפה וכואבת שמבטה המפלח את המסך הוא של עצב ותוכחה תמידית כלפי חברה שלא מסוגלת להכיל את האחר והשונה. ליילו מתעתע בצופה ומדלג בין סצנות סופר ראליסטיות קשות (כמו הסצנה שבה מתנכלים קרובי משפחתו של אדוארדו למרינה ברכב), לבין סצנות על גבול הסוראליזם כמו הסצנה שבה נאבקת מרינה ברוח או הסצנה שבה היא מביטה על מראה ברחוב. הסצנות ה"פנטסטיות" אינן מעודנות ואמנותיות למפרע כמו אצל אלמודובר, אך גם הן מתחברות לכדי תחושה קשה של מועקה העולה מהסרט.בסצנה התובענית ביותר בסרט, מתבקשת מרינה לחשוף את גופה בתחנת משטרה לצורכי צילום ותיעוד. חלק גופה התחתון נותר מחוץ לפריים ושוב ליילו נע בין חשיפה מוחלטת לצנעת הפרט ומשאיר את הצופה בתהייה לגבי אברי המין של מרינה."אישה פנטסטית", שהוא הפייבוריט שלי לזכייה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הוא יצירה לא פשוטה שנשארה איתי זמן רב אחרי שצפיתי בה. מרינה לא נותנת לי מנוח ואני שב וחושב עליה ועל העצב שלה, אשר ליילו מצליח להעביר בסרט המשלב בין קשיחות לרכות ובין שנאה לחמלה.