הספר הירוק ביקורת סרט

אחת לתקופה מגיע למסכים סרט ששובר את המחיצות של סרטי מבקרים מול סרטים לקהל הרחב. כזה שהוא בו זמנית Feel Good Movie וגם בעל חשיבות בשל הנושא בו הוא עוסק, גם בעל תסריט אינטליגנטי ובימוי אלגנטי וגם בעל קצב זריז וחיבור רגשי עמוק לדמויות שמגולמות בהצלחה על ידי שחקנים שטורפים את התפקיד. כזה הוא "הספר הירוק", שזכה בפרס הסרט הקומי הטוב ביותר בטקס גלובוס הזהב האחרון ומועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר ה-91 שיתקיים בפברואר.את העלילה של "הספר הירוק" ראינו מספר פעמים בעבר, בסרטים כמו זוכה האוסקר "הנהג של מיס דייזי" (שמזכיר בעלילתו את הסרט הנוכחי) ו"מחוברים לחיים", רק שהפעם מדובר בהיפוך תפקידים. זהו לא עוד האפרו-אמריקאי הפרוע מהמעמד הנמוך שמתיידד עם האדם הלבן והמשכיל מהמעמד הגבוה. הפעם האדם השחור (מהרשלה עלי), ד"ר דון שירלי, הוא פסנתרן ג'אז מחונן ומצליח שאינו מכיר כלל את התרבות השחורה ומסגל לעצמו את גינוני החברה הגבוהה, בעוד האדם הלבן (ויגו מורטנסן), טוני ליפ, הוא איטלקי-אמריקאי חסר השכלה, הזולל בפראות ומפליא מכותיו בבליינים סוררים במועדון הניו יורקי שבו הוא עובד. הפתיחה של הסרט המלווה את ליפ מבולגנת למדי ואינה מבשרת טובות על הבאות. אולם מהרגע שטוני מגיע לראיון עבודה אצל דון, המחפש נהג שילווה אותו בסיבוב ההופעות שלו, הסרט מתניע והופך לדרמה קומית שהיא גם ברומאנס משעשע, גם סרט מסע מוצלח ובעיקר סרט שמראה את הפינות הגזעניות והחשוכות של הדרום האמריקאי בשנות ה-60, בו מדיניות הפרדה הגזעית שלטה ושחורים היו נאלצים לחפש מסעדות ומלונות שיסכימו לארח אותם באמצעות מדריך הספר הירוק שעל שמו נקרא הסרט.ד"ר שירלי הוא אמנם פסנתרן גאון שאנשי החברה הגבוהה המשכילים והעשירים משלמים כסף רב כדי להאזין לו, אולם ברגע והוא יורד מהבמה הוא חוזר להיות עוד "כושי" חסר מעמד ונחות מבחינתם. הוא מתבקש להשתמש בשירותים נפרדים, תא ההלבשה שלו הוא ארון אחסון, מסעדות מסכימות לארח את הלהקה שלו ולא אותו וברגע שבעל חנות החליפות מבין כי הוא עומד למדוד חליפה בחנות, הוא מבקש ממנו בנעימות מעושה לעזוב. בעוד דון למד לקבל התנהגות זו, מאחר והוא מחויב להגיע לכל ההופעות על מנת לקבל את שכר וגם מאחר והוא מסתייג מהתרבות השחורה העממית ולא מוצא עצמו בתוכה, טוני חמום המזג לא מוכן לעבור על כך בשתיקה. הוא נחשף לרעות החולות של החברה האמריקאית שלא פוסחות על כוחות השיטור ועל האנשים שרואים עצמם כמתורבתים ומשכילים. בעוד בתחילת הסרט טוני זורק כוסות של שני פועלים אפרו-אמריקאים ששתו בביתו, מאחר וגם הוא נגוע בגזענות הטבועה בחברה האמריקאית, החברות וההיכרות עם דון משנים את עורו וגורמים לו להבין את היחס לו זוכה המיעוט המופלה בארה"ב.דון קרוע בין שני העולמות מצד אחד הוא אינו מוצא את עצמו בחברה השחורה וסולד מכל מה שעממי וולגרי שמייצגת בעיניו תרבות זו, ומצד שני גם החברה הלבנה אליה הוא שואף להתקבל ואת מנהגיה הוא מסגל לעצמו, אינה באמת מקבלת אותו כשווה בין שווים. הבמאי פיטר פארלי, שעד עתה היה ידוע לצד אחיו בובי בבימוי קומדיות מוצלחות ופורצות דרך שהיו אמנם בעלות הומור וולגרי אך גם בעלות מסר של קבלת השונה בתוכן ("משתגעים על מרי", "טיפשים בלי הפסקה", "אני, עצמי ואיירין"), מוכיח בסרט הזה כי הוא מצליח לחצות בהצלחה לליגה של הגדולים ומביים אותו בתנופה, תוך שילוב רגעי הומור רבים לצד המסר החברתי הברור, שגם משקף את החברה האמריקנית של היום בעידן טראמפ.מהרשלה עלי, שזכה באוסקר המשנה לפני שנתיים על "אור ירח", מוכיח פעם נוספת כי מדובר בשחקן גדול ומתמרן בהצלחה בין המניירות האליטיסטיות אותן מסגל לעצמן הפסנתרן לבין השתיקה הרועמת בה הוא נאלץ לספוג את ההתנהגות הגזענית. ויגו מורטנסן, במה שהוא כנראה התפקיד המוצלח בקריירה שלו, עט על התפקיד כמוצא שלל ומכניס כל כך הרבה תאווה לחיים ואהבת אדם בדמות שלו שקשה שלא להיות בעדו וגם להתפעל מהכישרון הקומי שמתגלה אצל השחקן. בסופו של דבר גם אם הוא לא ממציא את הגלגל, "הספר הירוק" מסתמן כבר כעת כאחד המוצלחים של 2019 וכמועמד ראוי באוסקר.