סרט הבכורה של השחקן ז'יל ללוש צף לו על מי מנוחות בטריטוריה קולנועית די מוכרת על אנשים באמצע החיים שאיבדו את דרכם ומוצאים שוב את עצמם בדרך של מטרה משותפת והופכים מלוזרים למנצחים.חבורה של כמה וכמה בני ארבעים שלא טוב להם בחייהם - אחד הוא עצמאי כושל, השני רב עם אשתו ללא הפסקה, השלישי לא מצליח לפצח קשרים רומנטיים, הרביעי חולם על קריירה שהזניח ועוד - כולם מתנקזים לקבוצה של שחייה צורנית לגברים ושם בין הספידו הצמוד למים הם יעברו יחדיו שבעה מדורי גיהינום ובסופו של יום ובעזרת מאמנות קשוחות ומוזיקה מגניבה – תהיה להם תקומה.
פרסומת
ללוש סיפר כי הרעיון לסרט התחיל להתגבש אצלו כשראה סרט שבדי תיעודי על קבוצת שחייה לגברים. עבודת הליהוק של הסרט היא לא פחות מחלומית וכולל את מיטב שחקני הקולנוע הצרפתים: גיום קאנה, בנואה פולוורדה ,מתיו אמלריק וז'אן הוגו אנגלד. כולם פשטו את האגו ונכנסו לבגדי ים והתוצאה – סרט די בסיסי אבל מחמם לב ואף מרגש לעיתים (במיוחד בסיומו), שהפך ללהיט ענק בצרפת ומטיף לאחדות ומהלל את הקולקטיב. מסרים שכאלו בעידן של חברה מפולגת ומשוסעת, הצרפתים ככל הנראה תמיד שמחים לשמוע.הסרט נע לפי התבנית המוכרת מאינספור סרטי ספורט בתחילה אין לגיבורינו אפילו כוח לקפוץ למים. ואז תגענה שתי מאמנות קשוחות (וירג'ינה אפרימי ולילה בקטי הנפלאה) שגם להן לא חסרות צרות והן תתחלנה להרביץ תורה בחבורת הלוזרים. איך שהוא הנבחרת תוזמן להשתתף בתחרות חשובה ואת השאר אפשר לנחש די בבטחה.
למרות העלילה השבלונית, ללוש מצליח להנפיק מחבריו למשחק תצוגות סבירות פלוס. במיוחד שבה את ליבי מתיו אמלריק ושמחתי כמו תמיד לגלות שלז'אן הוגו אנגלנד ("בטי בלו","ניקיטה"), עדיין יש את אותו ניצוץ בעיניו."לשחות או לא לשחות" בסופו של דבר היה עבורי הפתעה נעימה וגם אם הוא צפוי ונדוש עדיין הוא מחמם לעיתים את לב הצופה. הפסקול המוזיקלי תורם לאווירה ומשדרג במקצת את הסרט. יש הטוענים לדימיון בין הסרט לבין "ללכת עד הסוף" שבו חושפים הגיבורים את עצמם כדרך לשרוד, אולם "לשחות או לא להיות" אינו מתיימר לדעתי להעביר מסרים מורכבים לצופים, ואולי טוב שכך.
אחד הסרטים השנונים ותוך כדי בעל מסר מאוד מאוד חשוב, התמיכה אחד בשני ומה זה הכוח של קבוצה.
נהנתי מכל שניה בסרט ועבר דיי מהר וחלק.
ממליץ מאוד לראות בקולונע!
