קשה לחדש בז'אנר הקומדיה הרומנטית, שנדמה שהגיע לשיאו לפני עשורים רבים ובשנים האחרונות מדשדש למדי. לכן ההצלחה של סרטו של ניקולס בדו "התקופה היפה בחיי" כה מרשימה. באמצעות תסריט מורכב, שנון ואינטליגנטי הוא מצליח להזריק מקוריות ורענון בז'אנר, ולא שוכח את המרכיבים הקלאסיים של הומור, רגש ורומנטיקה.
עלילת הסרט עוקבת אחר ויקטור (דניאל אוטיי, "מחבואים"), 65, אשר נמצא הרבה מעבר לשיאו. הוא אמן קומיקס בעברו שאינו עובד כעת בעבודה קבועה, אשתו (פאני ארדן, "הסודות") מעוניינת להתגרש ממנו והוא בעיקר מתלונן על כל דבר שקורה בעולם המשתנה סביבו ומסרב להשלים עם הטכנולוגיה החדשה, ובעיקר עם הזדקנותו.
פרסומת
אך מסתבר שלעולם החדש יש גם דברים חיוביים להציע לו. באמצעות חברה שמפיקה שחזור מבוים ומוקפד של רגעים היסטוריים עם צוות שחקנים ותפאורה ברוח התקופה, מחליט ויקטור להשקיע את כל הונו ולשחזר פעם אחר פעם את הפגישה הראשונה שלו ושל אשתו בבית הקפה לפני 40 שנה, כשהם עוד היו צעירים ויפים, העתיד היה לפניהם והקשר הזוגי היה איתן ויציב.בדו מפליא לשלב בין המציאות היומיומית העגמומית לשחזור התקופתי אליו נכנס ויקטור שמוצג בצבעים עזים, משל היה סרט קולנוע החורג מגבולות המציאות ומבליט את הצדדים המרהיבים שבה. אבל כמובן שהקו המפריד בין המציאות לבדיון הולך ומיטשטש וכך גם מערכת היחסים של ויקטור עם מי שמגלמת את אשתו הצעירה, שחקנית בשם מרגו (דוריה טילייה) בה הוא הולך ומתאהב.
זהו סרט שנשען על תסריט מקורי ומפתיע, גם אם לפעמים הוא לוקח פיתולים מיותרים בעלילות משנה פחות מעניינות ומתחיל באופן מקרטע למדי, עד שהוא תופס קצב. הוא נעזר בתצוגות משחק טובות כהרגלם של אוטיי וארדן הוותיקים והמנוסים ובהמצאות ויזואליות מסקרנות. כל אלו הופכים את הסרט ליוצא דופן בז'אנר ולמרענן במיוחד, כזה שיספק בילוי זוגי מוצלח לזוגות שנהנים מרומנטיקה עם טאץ' של נוסטלגיה.