יש סצנה אחת חזקה ומשמעותית בסרטו החדש ואוטוביוגרפי של סטיבן ספילברג שהיא כנראה הסצנה הכי חשופה מבחינה רגשית ואף נועזת שספילברג אי פעם כתב על עצמו. סמי פייבלמן, בן דמותו של ספילברג - נער צעיר שחולם לעשות סרטים, פגש זה עתה את דודו הגדול בוריס (ג'אד הירש שלבטח יהיה מועמד לאוסקר משנה על תפקידו). בצעירותו בוריס עבד בקרקס נודד. את החוויה של אמן קרקס הוא פחות חיבב ותיאר אותה כאנטישמית, לכן הוא נדד להוליווד לעבוד בסרטים, כי שם כולם יהודים. בוריס מגדיר את עצמו כאמן, והוא מזהה שגם סמי הוא אמן. כפי שבוריס מציין באופן ענייני, כמו שהוא העדיף את חיי הקרקס ואחר כך את העבודה בהוליווד על פני משפחתו. כך גם סמי - אולי אוהב את המשפחה שלו, אבל הוא אוהב לעשות סרטים קצת יותר.ספילברג ברגע אמת מזוקק בעצם מגדיר מה הם חייהם של אמנים, ומסביר בקצרה מיהו אותו קולנוען אשר במשך עשרות שנים דורות שלמים גדלו על סרטיו מאז שנות ה-70 עד ימינו. ספילברג הוא איש משפחה עם חיים יציבים, הוא אולי מאוד אוהב את משפחתו אבל האמנות שלו היא תמיד במקום הראשון. ברגע שזה ברור, כך גם דמותו של סמי גיבור סרטו החדש של ספילברג מקבלת זהות מלאה ובוגרת יותר. אמירת האמת הכל כך מורכבת הזאת - אך חדה מתער - הרבה יותר מעניינת אפילו מהסיפור המשפחתי האישי שהבמאי חושף לנגד עינינו לגבי מערכת היחסים המורכבת בין הוריו המרגישה קצת בנאלית, וכמו משהו שצפינו בו כבר בעשרות סרטים אחרים.
פרסומת
גם הפעם ספילברג משתף פעולה עם טוני קושנר, מי שהפך לתסריטאי הקבוע שלו, אבל בפעם הזו הוא גם מעורב באופן אישי בכתיבת התסריט, דבר שלא עשה מעל לשני עשורים, כאשר שכתב את התסריט ל"אינטליגנציה מלאכותית" שבמקור נכתב על ידי איאן ווטסון עבור סטנלי קובריק. הסצנה הראשונה מזכירה קצת את סרטי באטמן. שנות ה-50 העליזות, סמי הצעיר ושני הוריו הולכים לקולנוע. זה יהיה הסרט הראשון שלו. מדובר בסרט זוכה האוסקר "ההצגה הגדולה בתבל". סמי הצעיר מוקסם. הוא מתרשם מתאונת הרכבת בסרט ורוצה לשחזר אותה. ברגע שהוא שם ידיו על צעצוע רכבת ומצלמה, נדלק הניצוץ שלעולם לא יכבה. סמי יצליח להגשים את חלומותיו הקולנועיים הילדותיים בתוך חיי המשפחה הכאוטיים עם אמו שהיא סוג של דרמה קווין, האחיות הצעירות והצעקניות המשתפות פעולה בכל סרט שהוא יצלם ואביו, איש מחשבים אנליטי שנראה אובד עצות מול האם והילדים היצירתיים.פול דאנו מגלם את אביו של סמי, ברט, מדען מחשבים המכור לעבודתו שמאלצת אותו לנדוד בין ערים שונות ולקחת איתו את בני משפחתו. אליהם מצטרף חברו ועובד נאמן בשם בני (בגילומו של סת' רוגן בתפקיד דרמטי). מישל וויליאמס היא מיצי, אמו של סמי, נגנית פסנתר שוויתרה על קריירה מבטיחה כדי להינשא לברט, שמאוד אוהב אותה אך הוא יציב ומאורגן מדי וגם אינו מצליח להצחיק אותה לעומת בני. הסרט הוא מכתב אהבה להוריו של ספילברג, שני אנשים מאוד שונים שמצאו את עצמם יחדיו. דאנו מספק הופעה מאוד רגועה, נינוחה ושקולה כאב האוהב, שאינו מבין ממש את משמעות התשוקה של בנו לאמנות הקולנוע. לעומתו וויליאמס יוצרת דמות המרגישה באופן תמידי על סף התמוטטות עצבים. לא רק באשמתה אלא גם באשמת התסריט והבימוי. ברור שהדמות שלה סובלת ממצוקה נפשית גדולה, אבל נראה שספילברג לא הצליח לחדד את הדמות שלעיתים נראית אלכוהוליסטית, לעיתים סובלת ממחלת נפש ובפעמים האחרות כאמנית בעלת רוח חופשית הכלואה בתוך כלוב זכוכית. זה צורם, אבל עדיין וויליאמס נפלאה כהרגלה. חבל שלא דייקו יותר את דמות האם, שסובלת ממלודרמטיות יתר.
כאשר דמותו של סמי מתבגרת והופכת לנער בגילומו של גבריאל לבל, שנראה כאילו הוא תאום של סטיבן ספילברג הצעיר, הסרט מתמקד יותר באובססיה של סמי ליצור סרטים. ההפקות שהוא יוזם גדולות יותר, מורכבות יותר, חבריו לתנועת הנוער הם שחקנים וניצבים. אביו עוזר בפעלולים וגם אחיותיו משתתפות בסרטים כשחקניות. סמי משכלל את היכולות הטכניות שלו גם בעריכה, והוא הולך ומשתפר. זה גם החלק שבו הקהל זוכה להתענג על דמות הזוכה להגשים את היכולות שלה, את התשוקה שלה והאהבה הגדולה ביותר שלה. במקביל סמי גם מתבגר ומבין שחיי המשפחה הלכאורה מושלמים רחוקים מלהיות כאלו. זהו מסע שבו הוא יתבגר נפשית ויאלץ להתמודד מול האמת המרה שאמא ואבא שלו חיים בשקר."הפייבלמנים" הוא הסרט שספילברג עבד לקראתו במשך כל חייו. אפשר לזהות בסרט את הארון, האופניים והגירושים מ"אי.טי", את חוש ההרפתקה מ"אינדיאנה ג'ונס". האנטישמיות של לוס אנג'לס, שסמי חווה לראשונה בחייו בבית ספר התיכון, מזכירה לנו שספילברג יצר את "רשימת שינדלר". על אף שזהו סיפורו האישי של ספילברג, הסיפור המשפחתי מזכיר לנו יותר מדי סרטים אחרים שעוסקים בגירושים והרגעים הרבים העוסקים במשבר המשפחתי הופכים את הסרט הזה לארוך מדי. מה שכן הופך את הסרט הזה לייחודי הוא דווקא התשוקה של סמי לעולם הקולנוע - איך הוא עשה סרטים ביתיים כילד, איך הוא לימד את עצמו להיות במאי ולבסוף איך הוא התחיל לעבוד בטלוויזיה לפני שהפך לאחד הבמאים המצליחים בכל הזמנים.ספילברג הוא אייקון קולנועי. הסרט החדש שלו מביא אל המסך הגדול אוטוביוגרפיה קולנועית הוליוודית לחלוטין. התוצאה מצחיקה, מרגשת, מתוקה להפליא ונעימה לצפייה. מתחת למזכרת הנוסטלגית של תקופות שמרבית הצופים הצעירים מספילברג לא זכו לחוות, מסתתרת גם מלנכוליה על אמן בודד, שעל אף שהוא תמיד מוקף אנשים, המוצא היחיד שלו כדי להתחבר באמת עם הסביבה הוא ליצור. בתהליך הזה הוא גם יקבור את כל רגשותיו כלפי הוריו והסביבה שלו. כמו שאחיה של סבתו אמר לו, הוא אמן - הוא חייב ליצור. יש בזה המון אושר וכאשר הוא מצליח במשימותיו, תחושת ההצלחה גורמת לצופים להתרגש עבורו. זה כנראה ההישג הכי גדול של "הפייבלמנים", וגם הסיקוונס המבריק הנועל את הסרט עם הופעת אורח מבריקה במיוחד שתוציא את הקהל עם חיוך אחד גדול.
סרט טוב. שווה בהחלט צפיה.
תיאור בית יהודי טיפוסי בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה ה- 20 - מושלם.
תיאור ההתאהבות של הילד הקטן שפילברג באמנות הקולנוע - נפלא, מזכיר אפילו את סינמה פרדיסו האייקוני.
סיפור משבר הזוגיות של ההורים של שפילברג - פחות מעניין.
הייתי מצפה לראות בסרט כזה עוד יותר "ספוילרים" לעשייה העתידית המפוארת של שפילברג בהמשך דרכו.
אבל - בסך הכל, יופי של סרט.
הפקה מושקעת אבל הסרט מייגע לפרקים ארוכים. ההתחלה מבטיחה אך אינה מבשרת על ההמשך. העלילה מתמקדת בהתבגרות של נער יהודי חובב קולנוע ובמשפחתו המתוסבכת.המשחק טוב והדיאלוגים בעלי משמעות בחלקם, אבל רמת העניין לא מספקת והקצב אינו משביע רצון. סגנונית אי אפשר שלא להבחין בנגיעות של וודי אלן. יש איכות אבל היה אפשר לצפות ליותר. ציון 7.5.
סרט טוב ומעניין,ילדותו עד השלב בו התקבל לעבודה באולפני הסרטים בהוליווד,שיחזור מעולה של תקופה,בית יהודי-אמריקאי שתומך ומעודד ליצירתיות ולאומנות.משחק טוב מאוד.
"ספילברג במיטבו"
שלח/י
סת' רוגן
מישל ויליאמס
פול דנו
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות