בשנה קולנועית רגילה סרט הביכורים של הסקוטית, שרלוט וולס, היה כנראה מסתפק בסבב פסטיבלי קולנוע מכובד. אבל בשנה שאפשר להכתיר אותה ככושלת מבחינה איכות קולנועית, שבה מרבית סרטי האיכות הגדולים שעוררו רעש הם יותר בבחינת Over Rated, סרטה האישי של הבמאית הצעירה והמוכשרת זוכה לתארים ופרסים שכנראה בשנים אחרות לא היה זוכה בהם. "אחרי השמש" הוא באמת סרט עדין ומרגש ויש בו שתי סצנות מבריקות וקורעות לב, אבל גם הסרט הכל כך ייחודי הזה מרגיש כאילו מבקרות ומבקרי הקולנוע קצת הלכו רחוק מדי וההכתרות לסרט הטוב ביותר של השנה מוגזמות."אחרי השמש" הוא סרט יפהפה על חופשת קיץ פסטורלית אך עגמומית משהו של אב ובתו. קאלום הוא גרוש צעיר בלי עבודה קבועה, סופי היא בת 11 המעריצה את אביה באופן עיוור לחלוטין - כמו כל ילד קטן שאוהב את הוריו וחושב שהם הטובים ביותר בעולם. בין קרני השמש השוטפות את המסך מופיעים להם רמזים שמשהו לא בסדר, מאוד לא בסדר, וככל שהסרט מתקדם האמת נחשפת לאט, לאט, מאוד לאט, וכשהמצב כבר ברור לאשורו קצת מאוחר מדי עבור קהל חסר סבלנות.
פרסומת
"אחרי השמש" הוא חצי סרט למיטיבי לכת. הוא איטי במידה ובעיקר בשעה הראשונה שלו מספק את אווירת חופשת הקיץ של בריטים מהמעמד הנמוך בבית מלון לא יוקרתי אי שם בריביירה הטורקית. זה לא "הלוטוס הלבן" אלא יותר חרצית צהובה נשרפת תחת קרני שמש קופחות. אתם תצפו באב ובתו על שפת הבריכה, סופי משחקת במשחק מחשב, משחקת ביליארד, מצלמת וידאו, הולכת לצלול עם האב, אוכלים, צוחקים, נחים, מקשיבים למוזיקה, אבל ברור שמשהו מאוד לא בסדר שם מתחת לפני השטח. הרמזים הם קטנים, אבל למי שצפה בסרט או בסדרה על דיכאון כבר יודע בדיוק מה צופן העתיד.פול מסקל, כוכב הסדרה הבריטית, "אנשים נורמליים", בתפקיד ראשי ראשון בסרט קולנוע, זכה עם בכורתו העולמית של הסרט בפסטיבל קאן לביקורות נלהבות מקיר לקיר. הופעתו של מסקל נראית לעין לא מזוינת מאוד טבעית ובלתי מתאמצת בעליל, אך התחושה האישית שלי היא שהוא פשוט כל כך התאמץ להיות טבעי. לעומת מסקל דווקא הופעתה של הילדה פרנקי קוריו בת ה-12 הרגישה לי טבעית הרבה יותר בסרט המנסה לשחק בין הריאליזם לפנטזיה ובין הסגנון הריאליסטי הנוקשה לפורמליזם. קוריו מרגישה הרבה יותר נוכחת ברגע מאשר ההופעה המחושבת מדי של מסקל.
שרלוט וולס ביימה סרט באורך 102 דקות על חופשה שטופת שמש, על מערכת יחסים אוהבת ומלאת חיים בין אב לבתו המבוססת על זיכרונותיה ותחושותיה האישיות בעקבות מותו של אביה בילדותה. מצד אחד הסרט מתאר את הכל מנקודת מבט של ילדה תמימה בת 11, אבל גם קפיצות מעטות אל העתיד, אל סופי הבוגרת, בת זוגה והתינוק הטרי שזה עתה נולד מספקות פרספקטיבה חדשה על החופשה ועל התנהלותה של סופי הצעירה, דרך עיניים בוגרות יותר.הפסקול של הסרט הוא לא פחות ממבריק ותורם רבות למשקל הרגשי שלו וגם לתחושת הנוסטלגיה של הסרט המתרחש בשנות ה-90, כאשר שתי הסצנות המשמעותיות בסרט מלוות בשני שירים שקשה להישאר אליהם אדישים. אחת היא סצנת הקריוקי העצובה ביותר שראיתי בחיי בה סופי מנסה לשכנע את אביה לשיר איתה את "Losing My Religion" של להקת R.E.M אותו הם מבצעים כל חופשה והיא לא מבינה מדוע אביה מסרב ומוצאת את עצמה מבצעת את השיר לבד. הסצנה השנייה היא זאת שנועלת את הסרט ולא אחשוף מה מתחולל בה מלבד שהשיר המלווה אותה הוא "Under Pressure" של להקת קווין עם דיוויד בואי. הסצנה הזו חותמת את הסרט בצורה מבריקה ששווה את הסבלנות ואת הבנייה האיטית מדי שלו לכדי קרשנדו רגשי אדיר."אחרי השמש" מגיע עם תשבחות מקיר לקיר. הן מוצדקות במרביתן, אך יש גם לקחת אותן בערבון מוגבל. הוא סרט עדין, יפה, אנושי, אבל גם קטן, אולי קטן מדי. יש בו הופעות משחק אנושיות ונוגעות. אם הוא ייזכר בעתיד, זה רק בזכות שתי סצנות שהן באמת שיאים קולנועיים מפתיעים. מומלץ לאוהבי הסגנון הקולנועי המסוים הזה ולכאלו שרוצות לגלות במאית צעירה ומוכשרת שהולכת להיות לה קריירה קולנועית וטלוויזיונית ענפה במיוחד.
סרט מצוין.
מציג זווית מיוחדת ונוגעת ללב על יחסי אבא-ילדה, על זיכרונות, על דיכאון ועל נושאים נוספים שלא אזכיר כדי לא לעשות ספוילר.
חשוב להזהיר שזה סרט לא קל. יצאתי ממנו עם תחושת כבדות ועצב רב.
בקיצור: זה אחד הסרטים טובים שראיתי לאחרונה, אבל לא הייתי ממליצה עליו לכל אחד.
רוב הצופים אמש בקולנוע יצאו בתחושת "עבדו עלינו". גיבוב של "חוויות ילדה בת 11" עם טקסטים נבובים, ללא עלילה, ללא פאנץ'' שנרמז עליו בפרסום. זוויות צילום עאלק, ריבוי קטעי הבהובים מיותרים בסצנות ריקודים, שכמעט גרמו לי להתפרצות אפילפסיה.
בקיצור:
מ ש ע מ ם ומיותר.
נ.ב אולי מעניין סטודנטים לקולנוע או מבקרים מקצועיים.
"קטן ועדין"
אחרי השמש (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות