בראדלי קופר הוא שחקן טוב, אפילו טוב פלוס. לפני חמש שנים הוא החל אף לביים והאדפטציה הקולנועית שלו ל"כוכב נולד" הייתה בהחלט ניסיון מעניין להתמודד עם סיפור עלייתה של זמרת לצמרת שבמקביל המנטור שלה שוקע לתוך האפלה. מה שבעיקר זוכרים מאותו סרט זאת הכריזמה, שיר הנושא והמשחק האותנטי של ליידי גאגא ופחות את הדומיננטיות של קופר בתפקיד כוכב הרוק המזדקן. אני מציין זאת כי מה שאזכור בעיקר מסרטו הנוכחי של קופר כבמאי "מאסטרו", הוא את משחקה המצוין של קארי מליגן (מתי היא תקבל כבר אוסקר?) בתפקיד אשתו של המלחין והמנצח הגדול ליאונרד ברנשטיין.
הסרט "המאסטרו", שיצא להפצה מצומצמת בבתי הקולנוע ומייד יגיע לנטפליקס, אמור להיות ביוגרפיה של הגאון המוזיקלי ברנשטיין שבגיל 25 קיבל את הזדמנות חייו ונקרא לנצח על התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בשל מחלת המנצח הראשי. ברנשטיין הפליא בביצועיו והשאר היסטוריה. הוא הפך לאחת הדמויות הבולטות במוזיקה של המאה ה-20 וחינך דורות של אוהבי מוזיקה בהופעותיו הטלוויזיוניות. הוא גם אחראי לפס הקול של אחד ממחזות הזמר המפורסמים והטובים בכל הזמנים, "סיפור הפרברים".
פרסומת
את הסרט היה אמור לביים בתחילה מרטין סקורסזה ואף שמו של סטיבן ספילברג עלה בהקשר לסרט, אך הם בסופו של דבר זכו לקרדיט כמפיקים. לנעלי הבמאי והשחקן הראשי נכנס בראדלי קופר ולעיתים נדמה שאינו בדיוק יודע איך להציג את דמותו של ברנשטיין לצופה. הבחירה להתמקד במערכת היחסים של ברנשטיין עם אשתו השחקנית הצ'יליאנית פלישיה מונטאלגרה היא מעניינת, אך הניסיון להתחקות אחרי מסלול חייו של ברנשטיין דרך עיניה אינו ברור. ההתמקדות בחיי המשפחה של היוצר ותיאור מערכת יחסיו המעוותת עם אשתו ועם שלל מאהביו אמורה לספק לצופה מידע נוסף על חייו ולגרום לעניין אצל הצופה, אך קופר לא מצליח להסביר את המורכבות הזאת בחייו של ברנשטיין.
יש בסרט רגעים מלאי קסם והם בעיקר הרגעים שקופר מרשה לעצמו להתפרע ולצאת מהגישה המכובדת האופפת את היצירה הזו שכל כך מנסה למצוא חן בעיני כולם. למשל בסצנה שקופר לוקח את אהובתו לתיאטרון ריק ולפתע אנחנו בתור מחזמר, תפאורות מתחלפות ועולמו הססגוני של ברנשטיין מוצג בחדווה לעיני הצופה. בעוד סצנה נהדרת מנצח קופר כברנשטיין על מקהלה ותזמורת בתוך כנסייה באנגליה ולרגע מצליח להיטמע בתוך הדמות שהוא מגלם.
אולם ההתמקדות במשפחתו של קופר (ילדיו היו יועצים לסרט, לבקשת קופר) טרחנית ומעייפת ובמקום לנסות לפצח את קסמו המוזיקלי של נשוא הסרט, אנחנו נותרים עם גבר הומו בארון, השואף לחיבוק תמידי גם כאשר הוא בוגד באשתו אך אינו רוצה לעזוב אותה. נדמה שקופר אינו באמת יודע איך לפצח את ברנשטיין, מעריץ אותו ,אך הערצה זו גורמת לגיבורו להישאר מנותק וקלישאי. בסצנה מביכה משוטטים קופר ומאליגן באחוזה רחבת ידיים ומנהלים שיח של אופרת סבון ירודה על משמעות החיים אצל אנשים עשירים. אין קלישאה יותר מהסצנה זאת.
עוד דבר מתסכל בסרט היא התחושה שמי שאינו מכיר באמת את חייו של ברנשטיין יישאר עם הרבה שאלות אחרי הצפייה בסרט. הדרך שבה הוצג ברנשטיין בסרט הנפלא "טאר" מספקת ומעניינת הרבה יותר מאשר ביצירה בבימוי של קופר.
"המאסטרו" הוא סרט המלא כוונות טובות, בלי קשר לשאלת האף הפרוסטטי שמשתמש בו קופר. באופן אישי קצת התאכזבתי שאין בסרט זכר ליחסיו העמוקים של המנצח הדגול עם מדינת ישראל. קופר שחקן טוב, מאליגן שחקנית מצוינת והפסקול מצוין. אבל זה פשוט לא מספיק. ליאונרד ברנשטיין ראוי ליותר.
"ססגוני ומאכזב"
שלח/י
בראדלי קופר
שרה סילברמן
קארי מאליגן
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות