איימי ויינהאוס: Back to Black ביקורת סרט

נראה שהוליווד לא מפסיקה לנסות ולשחזר את ההצלחה הפנומנלית של שובר הקופות המפתיע "רפסודיה בוהמית" על חייו של פרדי מרקורי. מאז היו לנו ביוגרפיות מוזיקליות על אלטון ג'ון עם "רוקטמן", ויטני יוסטון עם "ויטני", אריתה פרנקלין עם "Respect", "אלביס עם "אלביס" וגם רעייתו פרסיליה זכתה לסרט שקרוי על שמה. לאחרונה בוב מארלי קפץ לביקור, ועכשיו הגיע תורה של איימי ויינהאוס. בשנת 2015 נוצר הסרט התיעודי המרגש על חייה, "איימי" של הבמאי אסיף קפדיה, שגם זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט הזה לא עשה הנחות לא לכוכבת שלו ולא לסובבים אותה, ביניהם אביה, מאהביה ומנהליה. התוצאה הצליחה לגרום לקהל להבין את גודל האובדן של הכישרון הענק ששמו הוא איימי ויינהאוס.וכך חולפים להם עשר שנים ועולה בבתי הקולנוע סרט קולנוע עלילתי על המוזיקאית שהלכה לעולמה בגיל 27 מהרעלת אלכוהול. אז מה הסרט הזה עומד לחדש לנו? האמת היא שלא הרבה, רק עובדה מצמררת אחת - הסרט מנסה לשכתב את ההיסטוריה. לא מוזכר שאביה הוא האיש שסיפק לה את האלכוהול שגרם למותה. גם בלייק, האהבה הגדולה של איימי ובן זוגה שדרדר אותה לסמים קשים והפך אותה לנרקומנית, מתואר כסוג של קורבן. הבחירות של הסרט הזה, במודע או שלא במודע, מנסות לעשות ככל האפשר להציג את איימי ויינהאוס כאישה לא יציבה על סף התמוטטות עצבים תמידית ואת הגברים דווקא כאנשים היותר סימפטיים. הבמאית סם טיילור ג'ונסון היא כבר בעלת ניסיון בביוגרפיות מוזיקליות בעיתיות דוגמת "נער משום מקום" ("Nowhere Boy") שיצא בשנת 2009, ומבוסס על חוויות ילדות של חבר הביטלס ג'ון לנון, בכיכובו של מי שעתיד להפך לבעלה - אהרון טיילור-ג'ונסון. היא גם אחראית על האדפטציה הקולנועית לרב המכר "חמישים גוונים של אפור", שכמובן הפך ללהיט ענק. היא בהחלט במאית שיודעת מה קהל הצופים רוצה לראות והיא מספקת את זה גם בסרט הנוכחי - יצירה נטולת עומק ומורכבות המתפלשת בביבים של רכילות. אם הסרט היה מנסה מבחינת בימוי לשאוף למורכבות ריאליסטית אולי זה היה מחפה במקצת על הרדידות התסריטאית, אך הצילום הפוטוגני יתר על המידה מזכיר סרטוני אינסטגרם של משפיענית שמאוד חשוב לה שגם כשהיא מקיאה זה ייראה טוב.במשך שעתיים תמימות ישנה תחושה שהסרט מנסה לעבור במהירות על כל סוגי התחנות האפשריים בחייה של ויינהאוס. הסרט ממהר לקפוץ משנותיה הראשונות כשהיא נאבקת כדי להגשים את הקריירה שלה עד שהסוכנות הראשונה מחליטה להעסיק אותה. זה קורה כל כך מהר שצופים שלא נחשפו לשיריה קודם לכן לא יבינו בכלל מדוע המפיקים מתלהבים ממנה. אנחנו כמעט ולא רואים אותה יוצרת לפני זה או מופיעה. העצלנות של הסרט בולטת בעיקר בכמות המונטאז'ים הבלתי נגמרת על רקע מוזיקלי של איימי עם בלייק או עם הסבתא או סתם לבד. לא ברור בכלל מה היא מצאה בבלייק שהרס את חייה. איננו למדים דבר על מערכת היחסים העמוקה עם הסבתא שלה ומה הסתובב לה בראש כאשר היא הייתה לבד בניו יורק. בסרט משתתפים מספר שחקנים בריטים מוכרים ואיכותיים העושים כמיטב יכולתם בתפקידים נטולי האופי שהם מגלמים. אדי מרסן ("ריי דונובן"), שכבר זכה לגלם יהודים בעברו, מגלם את האב מיץ' ויינהאוס. הוא חלם להיות זמר ג'אז מצליח והיה מאוד מעורב לטוב, ובעיקר לרע, בחייה של בתו. הוא עדיין מנסה לרכב על תהילתה של בתו גם אחרי מותה. דמותו בסרט חיוורת לחלוטין ולא צבעונית כמו שהוא בחיים. לזלי מנוויל ("גברת האריס נוסעת לפריז", "חוטים נסתרים") מגלמת את הסבתא של איימי, סינתיה ויינהאוס, דמות שהשפיעה מאוד על חייה של נכדתה ועזרה לה בעיצוב המראה הייחודי שלה וגם על ההשפעות המוזיקליות של ויינהאוס. ג'ק אוקונל מגלם את בלייק. הנוכחות העוצמתית של השחקן המוכשר נעלמת בסרט זה כלא הייתה. שלוש בחירות ליהוק נהדרות של שחקנים ראויים, לתפקידים שאינם כתובים טוב. לא משנה כמה השחקנים הם טובים, הם לא יכולים להציל סרט שכתוב כל כך רע.האתגר הגדול ביותר נופל לידיה של התגלית המרכזית של הסרט, הכוכבת שלו מריסה אבלה. עבורה זה תפקיד ראשי ראשון בסרט קולנוע שנשען כל כולו על הנוכחות שלה. אבלה איכשהו צולחת את המשימה בהצלחה למרות התסריט האיום והבימוי השבלוני שלא מפספס שום הזדמנות לעבור על ספר הקלישאות של איך לביים סרט ביוגרפי מוזיקלי. היא כן נכשלת בניסיון ליצור את ויינהאוס כאדם והיא יותר מזכירה סוג של חיקוי מוצלח מבחינה פיזית וגם מבחינת ווקאלית. מסתבר שהיא שרה בקולה את שיריה של ויינהאוס בסרט. היא כן ניחנה בנוכחות קולנועית כובשת ואם הסרט לא יהיה כשלון אדיר בקופות, אולי צפויה לה קריירה קולנועית כלשהי אחריו. אבלה, כמו ויינהאוס, יהודייה וזאת עוד אנקדוטה שאיננה ממש חשובה אך משמחת שבריטית יהודייה מגלמת בריטית יהודייה.מי שיצפה בסרט ירצה להקשיב שוב פעם למוזיקה הנצחית של ויינהאוס שהיא מלאת אמת וכאב. באופן טרגי הסרט הנוכחי לא עתיד להפוך לנצחי או לקולנוע קלאסי שייזכר במשך שנים רבות. הסרט הזה פשוט לא משאיר חותם אחרי הצפייה בו. סיפור חייה של ויינהאוס הוא אפל, בוטה, מלא כאב ולא סימפטי בשום צורה שהיא. הסרט הנוכחי הוא בדיוק ההפך מזה - הוא סרט נגיש, קליל, חפוז ונטול עומק רגשי. הגרוע מכל, התוצאה לא מצליחה להעביר לקהל מדוע ויינהאוס באמת היתה תופעה מוזיקלית חשובה ומדוע המוות שלה בגיל כל כך צעיר הוא אבדה גדולה לעולם המוזיקה וזה החטא המרכזי שלו.