בין סרטי המשך ושלל מותגים, נותר גם מקום מועט לסרטים מקוריים בתעשיית המיינסטרים; עם זאת, "מקוריים" ניצב בסימן שאלה, כיוון שחלק לא מבוטל מסרטים אלו מבוסס על חייהם של אייקונים בשר ודם. הביוגרפיה הקולנועית אינה דבר חדש כלל וכלל, אך נדמה שבשנים האחרונות מצאה לעצמה נישה חדשה שמנסה לפנות הן ללב הקהל הרחב והן ללב האקדמיה הקולנועית: הביוגרפיה המוזיקלית.בשנים שחלפו מאז ש"רפסודיה בוהמית" הפך ללהיט מרסק קופות, קיבלנו בזה אחר זה עיבודים קולנועיים לסיפוריהם של אלביס פרסלי ("אלביס"), אלטון ג'ון ("רוקטמן"), לאונרד ברנשטיין ("מאסטרו"), ארת'ה פרנקלין ("ריספקט") ויטני יוסטון ובדרך אלינו עוד יצירות אודות איימי ויינהאוס (“Back to Black”), מייקל ג'קסון ("Michael"), מריאן פיית'פול (“Faithfull”) ובוב דילן ("A Complete Unknown").
פרסומת
הסרט החדש שיצא בבתי הקולנוע ברחבי העולם, הוא אודות אגדת הרגאיי בוב מארלי בסרט "בוב מארלי: One Love", על שם להיטו באותו השם. הסרט לוקח על עצמו את המטלה הגדולה לסכם את סיפור חייו של המוזיקאי הג'מייקני. אנו רואים בפלאשבקים מעט מילדותו לאם שחורה ואב לבן, את עלייתו לגדולה באמצע שנות ה-70, ניסיון ההתנקשות שעבר, גלותו ללונדון, הקלטת האלבום הנודע "Exodus" ב-1977, ומותו בטרם עת ממלנומה בגיל 36 ב-1981. כל אלו נדחסים לתוך 104 דקות. הרעיון השאפתני הזה כושל קשות מאחר מאחר והסרט עובד לפי הנוסחה הצפויה ומרגיש כמו צ'ק-ליסט ש-Chat GPT יצר אחרי שנשאל "איך יוצרים ביוגרפיה מוזיקלית?"סרטו של ריינאלדו מרקוס גרין מדגיש את העלייה ההדרגתית לפסגה, הכישלון הראשוני, ההצלחה המסחררת, הריבים במשפחה ובלהקה, הפלאשבק לילדות הקשה, ההשלמה עם המוות הקרב – כל אלו משטיחים את דמותו האייקונית של מארלי והקשיים שחווה בניסיון לשנות את מדינתו הפגועה. כך, מוצא את עצמו הצופה הממוצע במהלך הסרט תוהה איך לסרט על מוזיקאי מלא כשרון וקצב אין קצב.
איפה שסרטים כמו "רפסודיה בוהמית" או אפילו "אלביס" יכלו היו להתגאות בשחזורים הראוותניים שלהם לקליפים והופעות חיות, לעיתים אפילו על חשבון התקדמות נרטיבית, "One Love" לא טורח לעשות זאת; מלבד סצנה אחת או שתיים של הקלטות להיט זה או אחר באולפן או סצנה קצרצרה של הופעה, סרטו של גרין ממהר לשוב ולצטט את עמוד הויקיפדיה של המוזיקאי, שמא יחווה הקהל מעט הנאה. מה שווה ביוגרפיה מוזיקלית ללא מוזיקה? לא הרבה.מצבו הרעוע של התסריט מפיל לא מעט אחריות על כתפיהם הצנומות של שני השחקנים הראשיים, מארלי ואשתו ריטה – קינגסלי בן-אדיר ("ברבי") ולשאנה לינץ' ("לא זמן למות"). שנבחרו לתפקידים לאחר תהליך ליהוק ארוך של שנה. שני השחקנים הבריטיים מגלמים את התפקידים באמינות ובכבוד לדמויות האמיתיות – בן אדיר, שנמצא על הגל מאז הופעתו ב"ברבי" בשנה שעברה כבר הוכיח את יכולותיו הדרמטיות בתפקיד מלקולם איקס בסרט "לילה אחד במיאמי". הוא מביא לדמותו של מארלי מעין שבריריות כנה, לצד אמונה (על גבול הנאיבית) ביכולתה של המוזיקה לשנות את המציאות. לינץ', לעומת זאת, משמשת כעזר כנגדו, נעה בין רגשות של כעס ואכזבה לבין אהבה אמיתית לבעלה המפורסם והבוגדני. ועדיין, יהיו יכולותיהם של השניים (ושאר צוות השחקנים) מדויקות כפי שיהיו, השורות הבנאליות והפסאודו-פילוסופיות המושמות בפיהם, נשמעות כאילו יצאו מספר עזרה ראשונה בחצי מחיר, והמבטא הג'מייקני המוגזם עד כדי גיחוך פוגע באמינות, וחבל.את הסרט ביים ריינאלדו מרקוס גרין, שכבר ביים ביוגרפיה קולנועית קלוקלת אחת - "משפחה מנצחת" על האחיות ויליאמס ואביהן. למרות שזיגי מארלי (הבן), ואלמנתו ריטה מפיקים שותפים והיו מעורבים בעשיית הסרט, נראה שאין רבות מה להגיד בשבחו של "One Love". הביקורות בעולם קטלו את התוצאה. הקהל הגיע והפך אותו לשובר קופות אבל הוא לא עתיד לשחזר את הצלחתו הגדולה של "רפסודיה בוהמית". נקווה שהביוגרפיות המוזיקליות הבאות לא ייקחו את הסרט הזה כמודל לחיקוי.
סרט חמוד, מספר את סיפור חייו של בוב מארלי. ההתחלה של הסרט קצת מסורבלת- להבין מי נגד מי, אבל ההמשך זורם ונחמד.
החלק הכי טוב בסרט זה השירים של בוב מארלי ששזורים לאורך הסרט.
הסרט מדלג על התחלה וסוף, קופץ ישר לתוך מקטע אחד מתוך חייו האדירים של בוב מרלי, אבל חסר הרבה עומק בצורה בה מספרים את הסיפור, קצת כמו ויקפדיה כזה. הסרט מעניין בגלל הדמות עצמה, אבל לא נותנים לצלול פנימה או להיסחף. השחקן הראשי אדיר. הסרט נחמד ולא יותר מזה.
