משחר ימיה, לצד קטלוג כבידור או שיוכה לז'אנר "ילדותי" יותר - אנימציה שימשה כדי לייצג ולהעביר את מה שלא ניתן לייצוג. מהסרט הקצר "שקיעת הלוסיטניה" מ-1918, שניסה לתאר באנימציה את טביעת הספינה הבריטית במלחמת העולם הראשונה – אירוע שממנו אין שום תיעוד – ועד הזיכרונות המעורערים של ארי פולמן ב"וואלס עם באשיר", לאנימציה יש כוח לעצב את הזיכרון שלנו - הפרטי והקולקטיבי. הבמאי הצרפתי זוכה האוסקר מישל הזנוויציוס ("הארטיסט") כנראה הבין את הכוח האמנותי של ההנפשה, והשתמש בה בכדי לייצג את מה שמראש כה קשה לייצוג – זיכרון השואה – בסרטו החדש "סחורה יקרה מכול", שמגיע אלינו לבתי הקולנוע אחרי בכורה חגיגית בקאן וקפיצה לפסטיבל חיפה. אם להשוות לסרט אחר על הנושא מהשנה שעברה, "אזור העניין", "סחורה יקרה מכול" הוא לא רק "סרט השעה", אלא גם מאתגר דרך הזרה וריחוק את מה שאנחנו מגדירים כ"זיכרון השואה".סרטו של הזנוויציוס מתפקד כמעין אגדה מודרנית המתרחשת בלב מלחמת העולם השנייה, כשהדמויות הראשיות, כפי שנהוג באגדות, אינן זוכות לשם מלא, אלא רק לתארים. כך, "סחורה יקרה מכול" מתלווה לזוג עני בלב יערות פולין הקפואים – חוטב עצים קשוח ומופנם ואשתו העקרה, שרצונה היחיד הוא ילד לדאוג לו. יום אחד, בעודה עוברת ומלקטת עצים, היא מגלה תינוקת שנזרקה מרכבות המשא לאושוויץ. אשת חוטב העצים מאמצת אותה לחיקה, אך לומדת במהרה שמה שלה נדמה כמו ההחלטה ההגיונית היחידה הופכת אותה למטרה נעה עבור כל סובביה.
פרסומת
מכאן והלאה, סרטו של הזנוויציוס - אותו כתב עם ז'אן-קלוד גרומברג, מחבר הספר עליו מתבסס הסרט - עובד בשני כיוונים עיקריים: תמטי ואסתטי. במובן האסתטי, הבמאי הצרפתי מתרחק מאנימציה קלאסית ונע אל עבר אנימציה "היברידית" - אנימציה ריאליסטית יותר, מעין "רוטוסקופ" (כלומר, הנפשה על גבי תיעוד של השחקנים) עבור הנעשה ביער, ודימויים מופשטים יותר, סוריאליסטיים, ששמורים לחזיונות של הדמויות על הנעשה במחנה ההשמדה.מלבד קטעי דיאלוג ספורים וקריינות רקע בסגנון מספר סיפורי עם בקולו של אייקון הקולנוע הצרפתי ז'אן-לואי טרנטיניאן (שנפטר ב-2022 ועבורו זהו תפקידו הקולנועי האחרון בקריירה עשירה), מרבית "סחורה יקרה מכול" נשען על ויזואליה אילמת. כך, החזיונות המפחידים של הזוועות רודפים את הדמויות הראשיות (ואת הקהל בהתאם), מבהירים שמציאות פסטורלית ורגילה לחלוטין המשיכה להתקיים עבור רבים כשהשמדה המונית קרתה קילומטרים בודדים מהם. הצופה נאלץ להתמודד עם ההלם ואז לעבור במיידיות לציפור בלב יער או אייל מדלג, בדיוק כמו המציאות חסרת הרחמים של שנות המלחמה.
באותה המידה, גם במובן התמטי/עלילתי, מקפיד הזנוויציוס ליצור הזרה מייצוג השואה הקלאסי בקולנוע: המילה "יהודים" כלל לא נאמרת כאן, אלא מוחלפת ב"ערלי הלב"; המילים "נאצים", "שואה" או "מלחמת העולם השנייה" גם הן לא מוזכרות ואף דמות לא מדברת בישירות על אנטישמיות. אותה "התעלמות" של הזנוויציוס (יהודי בעצמו, ראוי לציין) מאלמנטים יהודיים מפורשים תהיה אולי קשה עבור הצופה הישראלי, שכל סטייה מזיכרון השואה כפי שאנו מכירים אותו כאן נדמית "מסוכנת" ביותר (במיוחד מאז פרוץ המלחמה), אבל אין שירות גדול יותר מ"סחורה יקרה מכול" - לא רק להשארת השיח על השואה חי וקיים אלא גם כדי להזהיר מכוחה של האנטישמיות, שאף פעם אינה מתה.במילים אחרות, בדומה לג'ונתן גלייזר ו"אזור העניין", הזנוויציוס לא מחפש לטפוח לנו על השכם ולהגיד "מה שהיה היה ויכול היה לקרות רק אז", אלא להבהיר לצופה ששנאת הזרים יכולה תמיד להידרדר לדה-הומניזציה של קבוצות מסוימות, ואז כשאלו יסבלו מזוועות, אין פלא שהעולם ישתוק. לא משנה מהו מוצאך, דתך או עמדתך הפוליטית, קשה להתעלם מהאקטואליות הבולטת של "סחורה יקרה מכול" לימים אלו, עוד יותר כשמדובר בסרט שהחל את הפקתו כבר לפני 6 שנים.אין בכך להכתיר את "סחורה יקרה מכול" רק כסרט מדכא ועוכר שלווה: הזנוויציוס, כבמאי הוורסטילי שהוא, משלב גם רגעי הומור, ויזואליה מושכת עין ובעיקר דמויות כובשות לב ומעוררות הזדהות שמזכירות את המסר האנושי הניצב במרכז הסרט. במקרה הזה המונח "סרט חשוב" הוא לא רק קלישאה.