הסרט "נינו" של הבמאית פולין לוקה הוא מאותם סרטים נדירים שמצליחים לעסוק במחלה מבלי להפוך ל"סרט מחלה", לעסוק במוות מבלי להיכנע למלודרמה ולעסוק בבדידות מבלי לבקש רחמים מן הצופה. לכאורה, כל המרכיבים מצביעים על דרמה רפואית קודרת: צעיר פריזאי בן שלושים מגלה באקראי כי הוא חולה בסרטן גרון שנגרם מנגיף הפפילומה ובתוך שעות ספורות נדרש להיערך לטיפולים כימותרפיים, להקפיא זרע ולהתחיל להיפרד, אולי מן החיים כפי שהכיר אותם. אלא שפולין לוקה מסרבת ללכת בנתיב הצפוי. במקום לבנות מניפולציה רגשית, היא יוצרת סרט מסע אינטימי, כמעט מרחף, על אדם שאינו יודע כיצד לדבר עם העולם, ואולי גם על עולם שכבר שכח כיצד לדבר באמת.כבר מן הדקות הראשונות ניכר כי לוקה פועלת מתוך מסורת קולנועית צרפתית מאוד מסוימת: קולנוע של התבוננות, של השתהות, של מרחבים רגשיים בלתי פתורים. יש משהו ב"נינו" שמזכיר את המלנכוליה העירונית של הקולנוע הפריזאי העכשווי. הסרט מדגיש את התחושה כי מתקיים מירוץ נגד הזמן: סוף שבוע אחד בלבד מפריד בין רגע האבחון לבין תחילת הטיפול. אולם הזמן ב"נינו" אינו מתקדם באמת. הוא נבלע ברחובות פריז האפורים. העיר אינה מקום חי אלא דווקא תודעה מהלכת.
פרסומת
נינו, בגילומו המהפנט של תיאודור פלרין, הוא אחת הדמויות המורכבות והיפות שנראו בקולנוע הצרפתי של השנים האחרונות. פלרין מגלם אדם שלא מבטא כמעט דבר, ובכל זאת נדמה כי כל גופו זועק. הוא נע בעולם כמי שאיננו לגמרי נוכח בו: כפוף מעט, מביט הצידה, עונה במשפטים קצרים וריקים לכאורה. נדמה כי הוא תמיד מעבד את המציאות באיחור של כמה שניות. זהו משחק המבוסס כמעט כולו על השהיה ועל מחיקה עצמית. פלרין לא משחק "אדם סובל", הוא משחק אדם שהתרגל להסתיר את קיומו עד שכמעט שכח שהוא קיים. וכאן טמון אולי ההישג הגדול ביותר של הסרט: נינו איננו קורבן. הוא גם לא גיבור הרואי. למעשה, הוא כמעט אנטי-דרמטי. אפילו הידיעה על מחלתו מתקבלת אצלו במעין קיפאון רגשי מוזר. הוא בולע את הבשורה כפי שהוא בולע הכל: בשקט. הסביבה מצפה להתפרצות, לקריסה, לדמעות, אך נינו פשוט ממשיך ללכת.הוא מאבד את מפתחות ביתו, משוטט ברחובות, פוגש אנשים מעברו, נכנס ויוצא מדירות, מסיבות ומרחצאות ציבוריים, כאילו חייו עצמם הפכו למסדרון ארוך שאין לו יעד ברור. המבנה האפיזודי הזה מאפשר ללוקה לשרטט דיוקן רחב יותר של דור שלם: דור שמתקשה לדבר בכנות. כמעט כל הדמויות שנינו פוגש מדברות בסיסמאות, במשפטים שבורים, בהומור הגנתי או בשכרות. השיחות אינן באמת שיחות, הן ניסיונות כושלים לגעת זה בזה. נדמה כי הסרט כולו עוסק במשבר תקשורתי עמוק, לא רק של גבר אחד, אלא של חברה עירונית שלמה שהפכה מנוכרת לעצמה. אפילו רגעי האינטימיות נדמים זמניים, שבירים וחמקמקים.
אולם מעבר לתסריט ולמשחק, עוצמתו של "נינו" טמונה במבע הקולנועי המדויק שלו. פולין לוקה משתמשת בתאורה באופן כמעט פסיכולוגי. היא יוצרת חלוקה חזותית בין גוונים אדומים לבין גוונים כחולים: חלוקה שניתן לקרוא כייצוג של תנודות נפשיות בין מאניה לדיכאון, בין חיים למוות, בין גוף בוער לגוף קופא. בסצנות המוארות באדום, נינו נראה כמעט חי מדי. אלו רגעים של עודפות חושית: מסיבות, מוזיקה, אלכוהול, רחובות ליליים רוויים באורות ניאון. האדום עוטף אותו כמו דופק מואץ - צבע של חרדה, של תשוקה, של גוף המאיים להתפרק. לעומת זאת, הסצנות הכחולות הן סצנות של קיפאון רגשי. בבתי החולים, במסדרונות, בדירות הריקות או ברחובות השקטים של הבוקר, נינו נשטף בכחול קר ומנוכר. הכחול הזה אינו רק צבע של עצב, הוא צבע של ניתוק. לוקה שוזרת אותו בעדינות בתוך שפת הסרט. כך נוצר מבע קולנועי עשיר שבו הצבעים עצמם הופכים למפת הנפש של הדמות. במובן זה, "נינ"״ מבין כי פסיכולוגיה יכולה להתקיים דרך אור, חלל ומרחק לא פחות מאשר דרך דיאלוג.גם עבודת המצלמה תורמת לתחושת הריחוף המתמדת. המצלמה כמעט לעולם אינה "נועלת" את נינו בפריים יציב. היא מלווה אותו בתנועות רכות, לעיתים מהוססות, כאילו גם היא מחפשת את מקומה בעולם. פריז המצולמת כאן רחוקה מאוד מן הדימוי הרומנטי המוכר של העיר. זוהי פריז עייפה, אנונימית, רטובה, מלאה בתחנות מטרו, מסדרונות, דירות מעבר ובתי קפה אפורים. העיר אינה תפאורה אלא מצב נפשי. הישג נוסף של הסרט הוא האופן שבו הוא משלב הומור בתוך חומריו הכואבים. זהו לא הומור של בדיחות אלא הומור של מבוכה אנושית. נינו מגוחך לעתים, אך לעולם לא מושפל. לוקה מבינה כי דווקא ברגעים האבסורדיים ביותר מתגלה האנושיות במלואה. בכך היא נמנעת מן הפאתוס שמאפיין לפעמים סרטים על מחלה וסבל."נינו" הוא סרט על אדם שלומד, אולי בפעם הראשונה בחייו, להיות נוכח בתוך חייו שלו. המחלה אמנם מניעה את העלילה, אך היא לא לב הסרט. הלב נמצא במקום אחר: ביכולת, או יותר נכון בחוסר היכולת, ליצור קשר אנושי אמיתי בעולם עייף וציני. פולין לוקה יוצרת סרט ביכורים מרשים להפליא, עדין אך לא חלש, אינטימי אך לא מתכנס בעצמו. זהו קולנוע שמאמין בשתיקה, במבטים ובמרווחים שבין המילים. בעידן שבו סרטים רבים כל כך מתאמצים להסביר את עצמם ללא הרף, יש משהו מרגש במיוחד ביצירה שמסכימה להישאר חידתית, פתוחה ופגיעה. "נינו" לא מבקש מאיתנו לבכות. הוא מבקש מאיתנו להקשיב לאדם שמתקשה לדבר ולעולם שכמעט שכח איך להקשיב בחזרה.
לא מה שמשתמע מתיאור הסרט. מי שמצפה למסע מענג\תיירותי ברחובות פריז - תשכחו מזה! איטי וקשה לצפייה. סרט סינמטקים, לא בהכרח מתאים ל "שלישי בשלייקס". הציון מתייחס לצופה הממוצע בשלישי בשלייקס. עבור מנויי סינמטק, ציוון: 8 עד 9
"מלנכוליה מהפנטת"
נינו (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות