סוף רחוב האלון ביקורת סרט

"סוף רחוב האלון" סרטו של במאי סרטי האימה דיוויד רוברט מיטשל בהפקתו של ג'יי ג'יי אברמס מגיע אלינו לקראת סופו של קיץ קופתי במיוחד, שהחזיר את הקהל בהמוניו לאולמות הממוזגים לאחר צמא ממושך לשוברי קופות מקוריים ומתגמלים. הקהל בחר לבלות באולמות הממוזגים וליהנות מסרטי קיץ מרשימים שכללו ספיידרמן חדש, "האודיסיאה" של נולן, 2 סרטי אימה ששברו קופות "אובססיה" ו"באקרומס", "צעצוע של סיפור 5" וגם סטיבן ספילברג אחד מוצלח למדי. נראה היה שאי אפשר עוד להפתיע את הקהל שיחכה בסבלנות לסרטי עונת הפרסים וגם ללהיטים הגדולים של סוף השנה, כמו "חולית 3" וכמובן "הנוקמים: עלייתו של דוקטור דום" שעתידים לרסק קופות בדצמבר.אבל הפתעה - אולפני וורנר לא התכוונו לתת לעונת הקיץ לגווע לאיטה. הם מציעים לקהל הצופים סרט ספילברגי שמתרחש בפרברים האמריקאים התמימים והבטוחים של שנות ה-80 כמו ב"אי.טי", ואליהם הוא מביא את הדינוזאורים של "פארק היורה". מדובר במאש-אפ מנצח שמזמן היה צריך לקרות בסרטי "פארק היורה" או "העולם האבוד" אבל אף פעם לא באמת קרה. אם גדלתם על הסרטים של אולפני אמבלין כמו "גרמלינס", "הגוניס", "בחזרה לעתיד" ו"אני והחבר'ה" אז הסרט הנוכחי הוא שילוב של כולם יחדיו. סרט אימה משפחתי שמתחיל רגיל אבל אז הולך ומאבד את זה והופך לרכבת הרים של רגשות שיגרום לכם להיות על קצה הכיסא, לקפוץ, לצחוק וגם למחוא כפיים לכלב סטארבק שגונב את ההצגה. העלילה עוקבת אחרי זוג בגילומם של יואן מקגרגור ("טריינספוטינג", אובי ואן קנובי בסרטי "מלחמת הכוכבים 1,2,3") בתור אב שפוטר מעבודתו ומשלים הכנסה כשליח פיצה ושותה אלכוהול בסתר, ואן האת'ווי (שיש לה שנה עסוקה מהרגיל) שהיא האם הסופרת המתוסכלת שעייפה מחיי משפחה בפרבר, רוצה לחוות משהו גדול יותר ממה שהיא עוברת כרגע ומתחילה לחשוב על גירושים. יש להם שני ילדים מתבגרים. בת גיקית המתעניינת באסטרונומיה והבן הוא מתבודד שידידו הטוב ביותר הוא כלב בשם סטארבק שעושה בעיות בחצר של השכן המעצבן. אם לא די במשבר המשפחתי, השכונה כולה מתחילה לחוות תופעות מוזרות, כמו קצרים חשמליים, הפסקת מים ואורות מסתוריים שצצים משום מקום, עד שבוקר אחד דינוזאורים מופיעים.קרע ברצף המרחב-זמן מתבטא בהבזקי אור ספילברגיים בסגנון "מפגשים מהסוג השלישי", שמאירים את הלילות של הפרבר. בבוקר תושבי השכונה מתעוררים לגלות שהשכונה נדדה במרחבי הזמן לתקופה הפרה היסטורית. עם ביצות, ג'ונגלים ודינוזאורים, "סוף רחוב האלון" מתחיל להיות הרפתקה מהסוג שאולפני אמבלין היו עושים ממנה מטעמים. איך משפחה כל אמריקאית לא מתפקדת שנותרה מבודדת תשרוד את הסדר העולמי הישן שהיא נחתה לתוכו? האם הם בכלל מסוגלים לשרוד את חוקי הג'ונגל של התקופה הפרה-היסטורית? הסרט בהחלט שורד ומספק כאן חוויה קולנועית בידורית אולטימטיבית שרואים שנעשתה באהבה גדולה לתקופה קולנועית תמימה של ראשית שנות ה-80 ובעיקר זוכה למחוות מיוצרים שגדלו עליה. לא סתם הסרט הזה יגרום לקהל הצעיר לחשוב דווקא על הלהיט הנטפליקסי, "דברים מוזרים" גם הוא מחווה אוהבת לסרטים של אולפני אמבלין. התסריטאי-במאי מאחורי הפרויקט הזה הוא דיוויד רוברט מיטשל, שסרט האימה העצמאי שלו משנת 2014, "It Follows" היה להיט אצל מביני עניין. מאז חלפו השנים במהלכם אכזב עם סרטו השני "Under the Silver Lake" משנת 2018. בסרטו הנוכחי הוא לא רק עושה קאמבק מוצלח מבחינה אומנותית, הוא מוכיח שהוא מסוגל לעשות סרטים גדולים ומושקעים. האולפנים ההוליוודיים בהחלט צריכים לתת לו עוד הזדמנויות להגשים את החזון הקולנועי שלו. כבר מההתחלה, ברור לחלוטין שאנחנו נמצאים ביד בטוחה של אומן. הוא לא מזדרז להציג מיד את הדינוזאורים, יש רמזים, כל מיני צלליות, קצות זנב, כמה שפחות אפקטים בהתחלה ורק רמזים מטרימים כדי שברגע הנכון כאשר הדינוזאור הראשון מופיע בכל תפארתו נהיה מופתעים.כמו בכל סרט הוליוודי טיפוסי, יש צורך בסצנת הסבר אחת לפחות שתסביר את המכניקה של המסע בזמן. בהוליווד, כרגיל, יוצאים מנקודת הנחה שהקהל זקוק להאכלה בכפית. יש גם משברים משפחתיים דרמטיים כי צריך דרמה משפחתית על הורים לא מתפקדים. אב המשפחה חלש, אמא דומיננטית ושני ילדים שמבינים שההורים עומדים להתגרש. יש גם עלילת משנה העוסקת בגורלו של "סטארבק" הכלב שגונב את ההצגה משחקניו האנושיים. על אף שהסרט פועל לפי כל חוקי הז'אנר הצפויים הוא כל כך מהנה, אולי בעיקר בזכות העובדה שהוא פועל לפי החוקים המנצחים של הסרטים הקלאסיים שדורות שלמים של אוהבות ואוהבי קולנוע גדלו עליהם."סוף רחוב האלון" מבין בדיוק מה כל כך מפתה ומשכנע בהנחת היסוד שלו: דינוזאורים בתוך שכונת פרברים כל אמריקאית, והוא חוגג זאת. הבתים הלבנים והמכוניות המשפחתיות הופכות למלכודות מוות ברגע שהדינוזאורים משתלטים על השכונה שנחתה בתקופה הקדומה. מיטשל מפנק אותנו בסצנות מותחות ומורטות עצבים מרגע הגילוי עד הסוף. הוא גם שומר מספר הפתעות גרפיות שבסרטים המשפחתיים של שנות השמונים לא היו שורדות את חדר העריכה, אבל כאן אחרי שלל סרטי אימה גופניים הם בהחלט רצויות, אפילו בז'אנר האימה המשפחתי. אם ראיתם כבר את כל הסרטים הגדולים של העונה וחפצתם בעוד 99 דקות מותחות ומבדרות, "סוף רחוב האלון" הוא הסרט המושלם לסגור איתו את הקיץ.