ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

לא יצירת מופת. הבעיה של הקולנוע הצרפתי כיום בכלל ושל הסרט הזה בפרט היא שהוא יודע לייצר מטאפורות יפות אבל מרוב פוסט-סטורקטורליזם ופילוספיה ביקורתית הוא שכח איך מספרים סיפור. וכך, הסרט מתחיל בדימויים יפים ומעניינים על המציאות הפוסט פוסט פוסט מודרניסטית שלנו בעידן של איבוד והחלפה אין סופית של זהויות אבל בסופו של דבר הולך לאיבוד בתוך הסיפור שלו עצמו. קיילי מינו בהופעת אורח עם קטע מוסיקלי שגם לא ברור איך הוא מתקשר ומה הוא אומר על הסרט או על החיים שלנו. בשביל לספר סיפור צריך לדעת מה אתה אומר ואיך להגיד את זה גם אם אתה אקזיסטנציאליסט או פוסט מודרניסט. הסרט, כמו סרטים אירופאים רבים מהתקופה האחרונה (סרט לבן, בתוך הבית) נהנה לרבוץ בתחום האמירה הכללית של מין מטאפורה על המצב האנושי מבלי להכריע, להגיד לנו משהו קונקרטי על החיים ובכך מיצר בינוניות מתמשכת שחוץ מהקולנוע הדני מותירה את הבימה הפקר לסרטים האמריקאים.

פיניקס והופמן משחקים את שני סוסיו של פידרוס, שני כוחות הנפש - השכלתני, "תורת העל" (דת, מדע, תפיסת עולם) מול הייצרי והבלתי נשלט, הנאבקים זה בזה וזקוקים זה לזה לאורך כל העלילה. ה"כת" המכונה "תכלית", היא תפיסת העולם שלנו, תהיה אשר תהיה, שכמו בסרט כך בחיים אנחנו מחפשים אישושים או הפרכות לקיומה, ללא כל אפשרות להכריע. מטאפורה יפה לאותה תכלית מופיעה בסצנה הנסיעה על אופנוע במדבר אל עבר "תכלית" כל שהיא, ריקה ורחוקה, אליה לא ניתן להגיע. סרט המשתייך לאקזיסטנציאליזם האמריקאי עם הרבה פרפרזות לנצרות ולדת בכלל, לבקט, לג'ון בארת', לאפלטון כמובן וגם לבלייד ראנר (בסצנת הסיום). אמנם לא הכל ברור ונהיר, ותפקידן של חלק מהדמויות, (כמו אשתו של המאסטר) לא מתבהר, אבל האסתטיקה של סצנות רבות מדוייקות ומכוונות מטרה ויחד עם משחק מזהיר של פיניקס והופמן שווה את המאמץ. מי שמחפש עלילה והתפתחות הדמויות בשלב זה של הפוסט מודרניזם מפספס את הנקודה. הסרט מראשיתו מעלה שאלות עמוקות של הקיום האנושי, מצליח לבנות דמויות שלמות ומיסתוריות וסצנות מעניינות ומעוררות מחשבה. אכן לא מושלם ולא לכל אחד אבל עמוק ושלם מבחינה צורנית ומבנית.

אפשר לראות ב-DVD... חביב אבל לא מעבר. סשה ברון כהן במיטבו בסיטואציות ספונטניות בהן הוא מביך משתתפים תמימים כמו ב"בוראט" אבל בסרט מתוסרט ועלילתי הוא יושב פחות טוב וזה ניכר בהרבה סצינות. במקומות מסויימים הוא מצחיק, בחלקים רבים - לא יותר מדי. ההומור הפוסט-קולוניאלי נדוש במקרים רבים. הוא מרבה ליצחוק על היהודים והישראלים ואפילו מכניס בדיחה חסרת טעם על רצח הספורטאים במינכן. לא בשביל כולם.

אף על פי שיש בסרט מעגלים מעניינים הנסגרים יפה (האות החסרה במכונת הכתיבה, ההקבלה בין שתי האהבות: של החוקר והקורבן) היחידים בקהל שצחקו מהבדיחות השזורות בסרט היו דוברי ספרדית שהתרפקו על שפתם. עלילה הנגועה בתסביכים החברתיים של האמריקאיים דווקא ולא של הארגנטיניים (רצח, נקמה, כבוד כפי שמופיע בסדרות האמריקאיות) נראית כמו חיקוי רחוק ונטול הקשר חברתי של "שתיקת הכבסים". בסופו של דבר די משעמם, לא זורם ולא מפתיע, והפואנטה עצמה לא מנומקת מספיק על ידי הסרט. ממש לא חייבים לראות.

סרט אסתטי ומיסתורי החוטא בפוסטמודרניזם קיצוני ואופנתי בו מותר לזרוע הרבה אפשרויות לנרטיבים שונים של עלילה אך אין צורך לאמר משהו בסוף. על אף העניין שרבבות פרטים בסיפור מעלים, בסופו של דבר הצופה נותר עם חצי תאוותו בידו, ללא שום מטה-סיפור או סיפורון שיפענח את המיסתורין ויבהיר מה בעצם נאמר כאן. אלימות? פדופיליה? מלחמה? בגידה? טוב, נו, הכל יכול להיות ובעצם שום דבר גם. אסתטיקה של שחור-לבן יחד עם דמויות המרושתות לוורטר הצעיר של גתה, דך השמך של שוברט ומבנה עלילתי המזכיר את סיפוריו של פון קלייסט מצטיירים בסופו של דבר כמו פרסומת אופנתית לתרבות גרמניה. במכון גתה יאהבו את הסרט.