ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

"טובעים בחרא" חיכיתי זמן רב לרגע שיקום מישהו, יציב מראה בפני החברה האנושית הגוסת ששקועה בכלום, סוגדת לכלום, חיה ברשתות חברתיות משמימות ומעריצה כסף. והרבה. סתם כסף למען כסף, לא לטובת פיתוח תרופות לסרטן, לא לדאוג. העשירים המתנשאים שקועים בתחת של עצמם עד שמה שיוצא ממנו מטביע אותם, העניים מחכים לרגע שהמהפכה תגיע והשולחנות יסתובבו. יש כאן מראה, שיקוף מאבר המעמדות והטויה ברורה של הדרך-לשום מקום. נוקב, חריף מצחיק לפרקים עד דמעות ומכוון. הביקורת היא על נושא האורך. ארוך מדי ועם אנטי קליימקס טיפוסי. וחבל

סרטו של ריצ''ארד לינקלייטר, בכיכובו של איתן הוק הנפלא ושלל שחקנים נוספים, מוכרים פחות, בהם, בתו של הבימאי. הסרט עוסק בתהליך התבגרותו של ילד מגיל 6 ועד גיל 18. ייחודו, שהוא צולם במשך 12 שנים, והוא מלווה את תהליך התבגרותם של גיבוריו ב"זמן אמת", ממש כמו סרטים דוקומנטריים באותו הסגנון, אלא, שכאן מדובר בסרט "עלילתי" פיקטיבי, שתסריטו אגב, גובש במשך הזמן תוך כדי צילומים. קשה לדבר על "עלילה" במובן הרגיל. מדובר יותר ב"תמונות מהחיים". אם חד הורית אמריקאית המגדלת שני ילדים (סמנת''ה ומייסון) כאשר ברקע נמצא "האב לסופי שבוע פעם בשבועיים" בגילומו של איתן הוק. ובחיים, כמו בחיים, יש עליות ומורדות, רגעי שמחה, הרבה רגעי עצב וייאוש והרבה עומק, רפלקציה כנה, אמיתית ,נטולת קיץ'' ומעוררת מחשבה. משחק מופלא של כול המשתתפים, בימוי וירטואוזי ( אותו הבימאי של "לפני הזריחה" ו"לפני השקיעה" המוערכים מאוד , גם הם בכיכובו של איתן הוק), צילום נהדר, פס קול בלתי נשכח ובעיקר, אותנטיות מרגשת, נוגעת ללב שמותירה את הצופה מהרהר על נתיבות התנהלות חייו שעות ארוכות אחריי הסרט. יצירת מופ,

חלקו הראשון של הסרט עצוב, מרגש וקודר. אריק (קולין פירת' הנפלא כתמיד) סובל שנים ארוכות מפוסט טראומה בעקבות עינויים נוראיים שעבר המלחמת העולם השניה. לרגע, מתפתה הצופה התמים לחשוב שמדובר במסמך אנושי ואותנטי על התמודדות ארוכת שנים עם P.T.S.D. אבל אז, נכנסת קידמן עמוק למונה ומסמנת את ההמשך הצפוי, שמאלץ סכריני ודביק ברמה שממש קשה לבלוע. בתווך, בין קליימקס אחד למישנהו, מוצגים לפנינו סצנות עינויים בלתי נסבלות. כך שהניגוד, הופך את העיסה הזאת למשהו באמת מביך. הבטחה לא ממומשת וחבל. אפשר לוותר.

מסעם של וודי הבא בימים ובנו לגבות "זכיה" מפוקפקת בשווי מיליון דולר, הרחק מהבית, הופכת למסע התקרבות בין הבן לאב, רגע לפני שנפרדים ואי אפשר כבר לתקן את מה שלא היה. וודי (ברוס דרן בתפקיד חייו), מקבל מכתב מהסוג שמועדוני קונים בארה"ב שולחים ממנו למיליוני תמימים בארצות הברית מדי יום. הוא, להבדיל מכול מי שמשליך אותו לפח, משוכנע, שאכן זכה בסכום עתק ומתעקש להגיע ללינקולן נברסקה, לגבות את הזכיה. בנו, שמבין שלא נותר לו זמן רב עם אביו, מתלווה אליו למסע מסע של ביקור אחרון בעברו של האב, של הכרות עם השורשים ובעיקר, של יצירת אינטימיות, שמעולם לא הייתה. סרט קטן, בשחור לבן, מרגש עד בכי ושמותיר אותך נטול מילים.

הסרט מספר על חולה איידס בשלב מתקדם, שעושה הכול, כדי להישאר בחיים, ועל הדרך, עושה גם כמה בוחטות יפות.40 הדקות הראשונות של הסרט ממש נפלאות. מתיו מקונוהי, מוכיח, לראשונה בחייו המקצועיים, שהוא בעל יכולת משחק "לא פלקטית" ולא רק נער פוסטרים. לצורך התפקיד ו"הלוק" המתבקש, הוא השיל ממשקלו כמעט 25 ק"ג. צריך לראות כדי להאמין. בהמשך, הסרט מאבד תנופה, הופך להיות מאוד "אמריקאי" (שמאלץ, קיץ' וכול הבוחלטריה המוכרת)וחבל.. עדיין, הסיפור אינו שגרתי ומעניין מאוד. שווה צפייה

צפיתי בסרט "her" שמשום מה תורגם בעברית ל"היא". הסרט מציג תמונה קודרת לגבי העולם הצפוי לנו בעוד כמה שנים. עולם בו מחשבים מחליפים רגשית בני אדם, טכנולוגיה מחליפה אינטימיות, הבדידות היא מרכיב בסיסי בקיום האנושי והיאוש לא נעשה יותר נוח, להיפך, הוא קר מאוד וחודר לעצמות. יותר מכול, נוגע הסרט בשאלת "האותנטיות" מול הזיוף ומצביע על כך שהעולם, הופך להיות פחות ופחות אותנטי, עולם שבו הכול "לכאורה", עולם וירטואלי ולא ממשי. עולם שונה מכול מה שהכרנו בעבר, פעם, לפני עידן הפייסבוק, ה"ווטסאפ" , ו"הפוליטקלי קורקט" על חשבון ביטוי אמיתי של מחשבה מורכבת ורגש עמוק. מי שצפה בפרקי "מראה שחורה" המופתית, יבין מיד על מה מדובר, הבימוי והמשחק נפלאים, חואקין פניקס מדהים כדרכו, וסקרלט יוהנסון (בקולה בלבד) מהממת. אבל מה שבאמת עושה את הסרט הוא התסריט המבריק והמיוחד במינו של ספייק ג'ונס, תסריט שלא דומה לשום דבר שראיתם עד היום בקולנוע. הסרט הוא צלצול אזהרה מחריש אוזניים שכדאי להקשיב לו. אסור להחמיץ

הסרט מעניין, קולח, הרבה מרוצי מכוניות, משחק לא רע (השחקן הגרמני הנפלא של "להתראות לנין") בתור ניקי לאודה. לא נשאר הקבה אחרי הסרט, לראות ולשכוח. לא יצירת מופת כמו שחלק מהמתלהבים כאן דירגו.

הסרט הזה עוסק בבעיית שודדי הים באזור אפריקה,בעיה כאובה שהתעלמו ממנה בקולנוע עד לאחרונה (השנה יצא גם סרט דני בנושא). הסרט עצמו מרתק לכול אורכו, עוצר נשימה, ראליסטי ועשוי כ"סרט דוקומנטרי" (לדעתי, בכך עוצמתו) משחקם של "שודדי הים הסומליים" מדהים ממש וראליסטי עד כאב,למרות שאני בספק רב אם מדובר בשחקנים מקצועיים גם תום הנקס מיטיב לשחק ללא השטיקים שמאפיינים אותו בד"כ. מבוים במקצוענות ומצולם להפליא. החצי שעה האחרונה, קיצ'ית ומאוד אמריקאית ופוגעת בשלמות של הסרט ולפיכך, מפחיתה לו ציון.

ראשית, הסרט הזה ארוך. השעתיים הראשונות איטיות, מעוננות וגשומות ויש תחושה שהסרט לא מתקדם לשום מקום וגם יותר מדי מזכיר את "מי מפחד מהזאב הרע", ללא ההומור של הסרט הישראלי. בחצי השעה האחרונה הסרט תופס תאוצה מסחררת והופך ל"רכבת הרים", גדושה פעולה והפתעות. המשחק של גלינגהול וג'קמן משובח.סה"כ לא סרט מדהים, אבל בהחלט שווה צפייה אם לא באים גדושי ציפיות.

מבחינה ויזואלית, הסרט הזה מהמם ממש. שובה את העין, ונותן לצופה תחושה שהוא זה שמרחף בחלל. האפקטים של תלת המימד, בהחלט תורמים לכך ומוסיפים עומקתרתי משמע, למרחב התפיסתי. הבעייתיות בסרט היא בהעדר עלילה כפי שכבר כתבו לפני, במופרכות שלו וכמובן, בניסיון האמריקאי המסורתי לרגש בכול מחיר ולפיכך, ליצור אנטגוניזם במקום הזדהות. יכלו לקחת שחקנית קצת יותר מוצלחת מבולוק מוגבלת המינעד לתפקיד הראשי, נשארו עמה וחבל..שווה ללכת בקולנוע, לאבטוח ששווה ללא התלת-מימד.

ביטלתי את זמני לריק על הסרט הזה בפסטיבל הסרטים בחיפה. סרט "גייז", משעמם עד אימה, איטי להחריד, הזוי ומופרך שלא מתרחש בו דבר למעט, מכוניות נכנסות לחניה ליד אגם ויוצאות ממנה. אנשים שוחים, משתגלים בחורשה (ויש קטע אחד של פורנו, אבל ממש פורנו, ראו הוזהרתם) תוקעים משפט או שניים ומשתזפים בשמש. אחרי שעה ורבע נשברתי. אולי אח"כ אירעו התרחשויות מסחררות. קשה לי להאמין. מדהים שמגיע להקרנה מסחרית.

תמיד טוב לראות את דה-נירו על המסך ואם זה בתפקיד מאפיונר, אז בכלל..תוסיפו לזה את מישל פייפר שנראית נפלא לגילה , טומי לי ג'ונס התותח, בימאי מקצועי כמו לוק באסון וןעיירה צרפתית קסומה ותקבלו סרט הוליוודי מעל הממוצע, משעשע לפרקים, לא קיצ'י מדי אבל עוסק בנושא שחוק לעייפה ולא ממש לוקח את עצמו ברצינות. אפשר לראות, אפשר לחכות להקרנה בכבלים.

חביב, אבל שמאלצי וקלישאי בעלה המבוגר והנוקשה של מריון עובר שינוי באמצעות מפגש עם חבורת הזמר של אשתו. השינוי מהיר מדי, לא ממש אמין ומסגרת הסיפור כולו לא ממש מקורית ושכיחה מאוד בסרטים מהשנים האחרונות. הסרט מנסה לסחוט דמעות בכח, עיני נותרו יבשות ואני בכיין גדול בסרטים..עם זאת, אוסף שחקנים נהדר בראשותטרנס סטאמפ הנפלא וונסה רדגרייב האגדית הופך את הסרט לראוי לצפייה.

תחילת הסרט מתאפיינת בצילום גב מתמשךלמשך מספר דקות.היה ניתן לצלם גם 5 שניות ואותו האפקט בדיוק היה מתקבל. צילום הגב הוא מטאפורה המסמלת את הסרט כולו. מה שהיה יכול להיות סרט סטודנטים קצר מצוין, נאמר עד 20 דקות אורכו, נופח לסרט עלילתי מלא, נטול עלילה משמעותית, נטול נפח כלשהו לדמויות, לא ברור מי הן, מה מניע אותם ולמה, היכן גדלו ומה ספגו, המציאות של הסרט מתקיימת בחלל ריק שלא מתמלא לרגע. המשחק בינוני למדי, הדיאלוגים נוטים למופרכות ואפילו אבגי, בתפקיד "הלוזר הנעבך" שהוא כה מיטיב לשחק, לא מצליח להפריח את שממת הסרט. כול ההייפ סביב הסרט מריח לא טוב בעיני ותמוהה למדי. אפשר וכדאי לוותר.

העולם עפ"י דאנקן" הוא דרמה קומית אמריקאית לא טיפוסית במובנים רבים. העלילה ראליסטית, המשחק אמין והדיאלוגים אמיתיים ולא מופרכים בעליל. דאנקן הוא נער חנון, בן להורים גרושים , בודד ומופנם שעובר שינוי והתפתחות אישית בעת חופשת הקיץ עם אימו בבית הקיץ של חברה לחיים. הסרט אומנם לא נטול רגעי קיץ' מיותרים, מעט ארוך מדי, לא מקורי ועדיין, בהחלט נוגע וראוי לצפייה.

לא רוצה להתייחס לעלילה ולקלקל, אומר רק שמדובר בסרט מבריק, אמיץ ונוגע בז'אנרים של מתח ואימה שאינם מקובלים בד"כ בקולנוע הישראלי, תוך שילוב הומור נפלא ואתנחתות קומיות שנונות להפליא שגורמות לצחוק מתגלגל בין רגעי אימה ומתח עשויים לעילא ולעילא. בימוי מקצועי, פס קול מפעים, צילום נהדר ומשחק משובח במיוחד של כול המשתתפים ובראשם צחי גראד שנותן כאן לטעמי את תצודת המשחק של חייו. כול הסופרלטיבים שניתנו בתקשורת לסרט, בצדק ניתנו. לא להחמיץ!

kא רוצה להתייחס לעלילה ולקלקל, אומר רק שמדובר בסרט מבריק, אמיץ ונוגע בז'אנרים של מתח ואימה שאינם מקובלים בד"כ בקולנוע הישראלי, תוך שילוב הומור נפלא ואתנחתות קומיות שנונות להפליא שגורמות לצחוק מתגלגל בין רגעי אימה ומתח עשויים לעילא ולעילא. בימוי מקצועי, פס קול מפעים, צילום נהדר ומשחק משובח במיוחד של כול המשתתפים ובראשם צחי גראד שנותן כאן לטעמי את תצודת המשחק של חייו. כול הסופרלטיבים שניתנו בתקשורת לסרט, בצדק ניתנו. לא להחמיץ!

מדובר בסרט מורכב המאגד 3 סיפורים שונים עם קשר די רופף ביניהם. הסיפור הראשון הוא הטוב ביותר לטעמי, השני עדיין מרתק וקולח והשלישי קיטשי ומיותר. הבימוי מקצועי ומרשים , הצילום מהפנט, פס הקול נהדר וגם האוירה הכללית של הסרט מזכירה סרט פסטיבלים אירופאי ולא סרט אמריקאי. צוות שחקנים הכולל את ראין גוסלינג ובראדלי קופר הנהדרים, לא מאכזב גם הפעם. הסרט ארוך ואיטי ונראה שהיה אפשר לוותר על החלק השלישי, מה שהיה הופך את הסרט למאסטרפיס של ממש.

בלש פרטי מריר (מילר), פאם פטאל מקומית (שארף) וצעיר ירושלמי מבולבל (חזקיה) פוגשים מין "רנטגן" ירושלמי (המגולם היטב ע"י יהודה לוי) בעלילה סבוכה, מבולבלת, לא ממש ממוקדת שגם לא ממש מתקדמת לשום מקום. הסרט אומנם משעשע לפרקים, לא משעמם וכולל את יובל שרף המצודדת ועוד כמה סליברטאים, אבל זה ממש לא מספיק להחזיק סרט. אני אוהב את סרטי אבי נשר שביים יצירות מופת כמו "סוף העולם שמאלה" ופעם הייתי" הסרט הזה הוא החלש שבסרטיו. חביב, אבל לא מותיר כול רושם ונשכח לאחר דקות.

כמי שסולד בד"כ מקולנוע מסחרי אמריקאי, הסרט הזה פתיע אותי לטובה מתחילתו ועד סופו. ראשית מדובר בדרמה נוגעת ללב מתובלת ברגעים קומים אבל בודאי לא עונה להגדרה "קומדיה". העלילה אינה שטחית ומעניינת למרות שמדובר בסרט "איטי", כמעט איטיות של סרט פסטיבלים. משוחק נפלא ואמין ע"י כול השחקנים ובמיוחד רוברט דה-נירו שחוזר כאן ממש לימיו היפים משנות השבעים. וכן, מיעוט יחסי של שמאלץ ורגעי קיצ' שבימאים הוליוודים כה אוהבים. לסיכום, מומלץ וראוי.

הסרט מתחיל כדרמה פסיכיאטרית, ממשיך כמוקודרמה על הקשר בין הכסף הגדול לתעשיית התרופות ולכיסו של המטופל ומסתיים כסרט מתח שבלוני ובינוני, כנהוג בהוליווד, כמותו ראינו כבר עשרות פעמים. הטוויסטים בעלילה צפויים ונחזים מראש, המתח לא מתח והחורים בתסריט גדולים מכדאי לטלאם בטלאי. בסיום הסרט יש תחושה של פספוס גדול ושל החמצה וחבל. משחק מצוין של ג'וד לאו ורוני מארה בתפקידים הראשיים ובימוי מהוקצע של סודרברג מחפים במעט על תסריט חלש וכושל.