מצדי תנו לי לחיות על סטים: ראיון עם במאית עץ תאנה

ספטמבר 2018. השעה 20:00 ביום חמישי באולם רפפורט בפסטיבל חיפה. שלל מבקרים, אנשי תקשורת, שחקנים ואוהבי קולנוע גודשים את האולם וסקרנים לדעת מהו הסרט הישראלי דובר האמהרית שכרזותיו ממלאות את הסינמטק. אך היה משהו אחר בהקרנה הזו. מין אווירה מיוחדת שקרנה בקרב צוות יוצרי הסרט ובמיוחד הבמאית, שעלתה לבמה והרגישה כמו אם למשפחה הקטנה שנוצרה עוד על הסט. ישר אמרתי לעצמי- זו במאית שאני רוצה לראיין.

"עץ תאנה" מציג את סיפורה של נערה יהודייה הגדלה באדיס אבבה בצל מלחמת האזרחים באתיופיה של 1989. בעוד שמשפחתה מנסה לעלות ארצה, מינה מסרבת לעזוב את אלי, חבר ילדות איתו היא מבלה את רוב זמנה. דוידיאן נולדה בכפר אוושה ועלתה ארצה ביחד עם משפחתה בגיל 11. בתום שירותה הצבאי, הרבתה בעשייה של סרטים קצרים שהחלו את המחקר המתמשך שלה בסיפורן של גיבורות יוצאות אתיופיה.

בין אם זה "פירסינג", סרטה הראשון שביקש להשוות בין קישוטי הגוף המערביים לבין קישוטי הגוף האפריקאים, או בין אם זה "אצלנו", שבו בתה של אישה המתפרנסת מניקוי בתים (אסתר רדא) מגיעה לעזור לה בעבודתה. את "עץ תאנה" היא החלה לכתוב בשנה האחרונה ללימודיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. "זה היה הרצון שלי - לבחון את החיים שלי לפני שעליתי לארץ", היא מספרת. "חשבתי לאן אני רוצה לקחת את עצמי כשאני כותבת את הפיצ'ר הראשון שלי ואז אמרתי 'אני רוצה דווקא לחזור אחורה, לעבר שלי'".

בו זמנית כתבה דוידיאן את הסרט הקצר "עם הפנים אל הקיר", שעוסק ביומה הראשון של נערה במרכז קליטה אחרי שעלתה לארץ מאתיופיה. "נורא רציתי להמשיך להתאמן על השריר הזה של עשיית סרטים בזמן שגייסנו כסף ל'עץ תאנה' אז כתבתי את הסרט הזה". הסרט זכה לפרס הסרט העצמאי הקצר הטוב ביותר במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ופרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים.

אך דבר לא הכין אותה לתחילת ההפקה של "עץ תאנה", בה נאלצה להתמודד עם תעשייה מקומית בחיתוליה. "באתיופיה אין באמת תעשייה. אין סוכנויות שחקנים, יש סדנאות קטנות למשחק ואין מלהקים". דוידיאן וצמד המפיקים נאלצו למצוא ביחד דרכים להעביר ציוד ואנשי צוות עד לאתיופיה ולבנות בית ספר קטן לליהוק כדי למצוא את צוות השחקנים שאותם בחרה אחרי היענות של המוני ילדים.

למיטב הבנתי, ההפקה של הסרט הייתה די מגוונת מבחינה תרבותית. היו שם ישראלים, צרפתים, גרמנים וכמובן מקומיים מאדיס אבבה. כיצד כולכם תקשרתם על הסט?

"האנגלית שלי ממש לא טובה (צוחקת) אבל אני מדברת אמהרית. דיברתי עם השחקנים שלא ידעו אנגלית, אז הכול עבר דרכי. זה לא היה פשוט לתקשר על הסט, כולם הגיעו ממקומות שונים ומתרבויות שונות, באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה לגרום לכולם להסתדר ביחד ושכל אחד יצטרך למצוא דרך לתקשר עם השני. אבל העבודה כן הייתה משותפת ובסופו של דבר כל הצלחנו לתקשר מאוד טוב אחד עם השני".

למרות שזה סרט הביכורים שלך יש בו מגוון לוקיישנים, סצנות עתירות ניצבים וסצנות מלחמה. איך התמודדת עם זה?

"האמת היא שפשוט מפנטזים בלי בושה. כולם אומרים לי שזה סרט גדול, אבל אני רק כתבתי את מה שהרגשתי. המפיקים שלנו נעמי לבארי וסער יוגב עבדו מאוד קשה בכדי שזה יקרה. בשביל זה יש צוות ויש לי צוות שלם שעומד מאחורי כל הדבר הזה. לפעמים אני ממש מצטערת שלא עשינו מאחורי הקלעים של הסרט הזה כי היה הרבה מה להראות".

אין ספק שהצילום זה אחד הדברים המוצלחים והצלם דניאל מילר אף זכה באופיר עליו. מה לדעתך הפך את הצילום בסרט לכה ייחודי?

"דניאל ואני עשינו עבודה מאוד עמוקה עוד לפני שלסרט היה כסף. ישבנו שנתיים לפני הצילומים כי דניאל ואני למדנו באותו מחזור. אני חושבת שהסיפור, כמה שהוא קשה, יש בו משהו נורא חם. משהו שמעבר לבירוקרטיה מצליח לעטוף גם באור שלו וגם ברוח. אני חושבת שדניאל הבין את זה".

כשרואים בקולנוע סרט או סיפור אישי אז ישר אתה חושב על הבן אדם מאחוריו ומאין הגיע הסיפור, יחד עם זאת את הצהרת כי לא מדובר בסרט אוטוביוגרפי.

"זה לא סרט אוטוביוגרפי, אבל נולדתי בתקופה הזו. ההפיכה קרתה ב-91, בדיוק השנה שעליתי לארץ. רציתי לדבר על ילדות כשהיא מתרחשת בתוך אימה של מלחמה. היה לי חשוב גם לדבר על נשים שחיות תחת המלחמה, מנהלות את חיי היום יום ולהראות את העוצמות שלהן. הדהים אותי להבין אילו עוצמות יש לנשים".

מדוע בחרת לשנות את המציאות שחווית?

"אני לא מעוניינת לעשות אוטוביוגרפיה. אתה חווה את המציאות כפי שהיא ואחרי כן נוצרת לך פרשנות. אני מעוניינת לקחת את המציאות ולהעביר את הפרשנות שלי. אני יודעת שאני מדברת על תקופה ספציפית אבל זו הפרשנות שלי לתקופה הזו, זה לא מסקרן אותי לשחזר אותה".

ומה הלאה עבורך?

"כרגע אני עובדת על סרט דוקומנטרי עם הבן זוג שלי, סרט שאנחנו גם מצלמים אותו כבר 4 שנים. אנחנו מעריכים ששנה הבאה הוא יסתיים. בנוסף אני עובדת על פיצ'ר בחיתוליו על סיפור שמתרחש פה בארץ. מצדי תן לי לחיות על סטים, זו אחת החוויות הכי אהובות עליי".