Seret מהעבר: 50 שנה לסולאריס

"איננו יודעים מה לעשות בעולמות אחרים; איננו צריכים עולמות אחרים. אנחנו זקוקים למראה. האדם נמצא במצוקה מטופשת של חתירה למטרה שאין לו צורך בה; האדם זקוק לאדם." (ד"ר סנאוט, הנאום בספרייה)

פסיכולוג מרצין ממונה על ידי סוכנות החלל לטוס לכוכב הלכת סולאריס, לאחר שדיווחים מבולבלים שהגיעו מחוקרים ששוהים בתחנת החלל שמקיפה אותו, מרמזים על שובן של תופעות מטרידות, אולי הזיות, שמזכירות דיווחים של משלחת כושלת לפלנטה עשרות שנים קודם לכן. הגיבור נפרד מבני משפחתו וטס לתחנה כדי לסייע להחליט האם יש להוציאה משימוש. בתחנה מתרחשים אירועים מוזרים, שמרכזם היא הופעתם של חיים חוץ ארציים בדמות אשתו המנוחה.

או לחילופין: כריס קלווין, מכור לעבודה ואלמן, נוכח לדעת שזה כבר הוא מבוסס בסתיו המאפיר של חייו. אכול חרטה ומרמור, הוא מגיע לביקור בבית ילדותו שבחורש הכפרי כדי לאסוף את חפציו הישנים ולהעלותם באש. הוא בא להכרה שהוא חי בצל דמות אביו הביקורתי ומות אשתו שנים קודם לכן, ושאינו יודע כיצד להיחלץ מכעסיו וסגירותו. לאחר שוטטות ארוכה ומוזרה ביערות ובאגמים, הוא חולם בשנתו שהוא קוסמונאוט שטס לעולם אחר, שאינו אלא מוח עצום ממדים, שמשיבו אל הזמן האבוד של ילדותו, ואל חיק רעייתו ואמו המתות. בחלום הוא מתחיל להבין במה שגה בחייו ולהיגמל מהשקפותיו האכזריות על העולם. החלום, כמו הסרט, הוא חזיון מטאפורי ואסוציאטיבי, נפשי, והעקיבה הלינארית והלוגית שלו היא משובשת בכוונת מכוון.

אנדריי טרקובסקי לא היה שוחר מדע בדיוני; הוא אף נטה להסתייג מהתופעה, באותו מובן שבו נרתע מהעולם המודרני: הרציונליזם הקר, שיכוני הענק האנונימיים, תרבות הבידור והנהנתנות, הרעש, ההערצה לטכנולוגיה, והלעג כלפי הפיוטי והטבע. עבור השלטון הסובייטי, "סולאריס" נועד להיות התשובה הקומוניסטית ל-"2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק (1968), במיוחד לאחר שהאמריקאים נחתו על הירח. (בשנת 2002 יזכה לגרסה נוספת, אמריקאית). טרקובסקי, שהיה זה לו סרטו השלישי באורך מלא, כבר הוכיח עצמו לשלטונות כמי שכל אחד מסרטיו מסוגל להניע המוני צופים אל האקרנים בגוש הקומוניסטי, וכן לזכות בפרסים הבינלאומיים החשובים ביותר.

[*]

עבור הבמאי היה הפרויקט עניין אינטימי ובלתי סובייטי לגמרי, שנובע ממציאות קיומו כאדם, נפשית ומשפחתית, ומתוך רצונו להאיר דרך רוחנית ומוסרית לאנושות מתנוונת, כפי שהבין זאת. סרט המדע-הבדיוני היה וידוי אמיץ, שאחת ממטרותיו היא לעודד בצופיו כנות והתוודעות עצמית. האם למרות כל זאת, או בגלל כל זאת, הצליח הסרט למכור כרטיסי קולנוע בברית המועצות ברציפות, עד לשנת 1987? אם נביט בכמה מהתמות שעוסק בהן הסרט, נוכל אולי לראות מדוע נותר רלוונטי כל כך מאז. הוא נוגע בבעיות היסוד של האנושות וכמיהותיה הבסיסיות, גם ברגע זה ממש. טרקובסקי היה משום מה פטור מהצורך למשוך קהל באמצעים פופולריים כלשהם. מה שהוא מבטא הוא גדול ונעלה כל כך, עד שלא מן הנמנע שמי שיצא מהקרנה של "סולאריס", יחוש בגלים גואים של בושה, אהבה, תשוקה ותוהו מכים בו למשך זמן רב, עד כדי להוביל לשינוי מוסרי עמוק של גישתו לחיים. מניעיו של טרקובסקי לא היו שונים לחלוטין מאלה של קובריק והוא ידע זאת, ואף על פי כן ראה בסרטו של האחרון מוצר בידורי קר, שרבות בו הצביעות וההתמוגגות מלהטוטים טכניים יקרים על המהות ההומאנית.

את האגואיזם האנושי הפגוע שמתבטא, למרות הישגי האנושות, בתוקפנות המתוחכמת של המחשב 'ה.א.ל.', רצה לבטא באופן אחר. הוא ביקש להוליך את גיבוריו ואת הצופה לא באמת אל החלל החיצון ואל מכונות החלל הסטריליות, אלא על ידי מהלך של ניגוד והזרה, אל ביתו בכדור הארץ. לא כחזון בלבד, בדומה לתמונה שחתמה את "אודיסיאה", אלא אל תוך-תוכם ממש של סודות המים והאש, הנשיות והגבריות, המיניות והאהבה, הילדות וההורות, הצומח והחי, והמוזיקה והאמנות. בית שהאנושות מוסחת הדעת אולי מעולם עוד לא למדה במפורש כיצד לחיות ולאהוב בו.

[*]

כל הסרט עוסק בצורך לפנות מניסיון מופשט להבין את המציאות באמצעות דימויים, רעיונות או מושגים, להכרח להבינה בשלמות מתוך עצמה, על ידי מעורבות רגשית, חושית ומצפונית. כשכריס מתעורר בחדרו שבתחנה הוא מגלה את אשתו המתה יושבת מולו ומביטה בו, המבועת, שקטה. "זה כל כך נחמד", אומרת לו הארי הצעירה והיפה כאילו לא חלפו עשר שנים או יותר, ואוחזת את ידו ברוך. מה אם יכלו מתינו לדבר אלינו? יש לרגע הזה מהות פסיכו-אירוטית כבירה, שתלך ותתעצם במהלך הסרט. הרגע הזה הוא גם מצמרר, ומבחינה ז'אנרית גולש הסרט לעתים קרובות אל האימה (יצירותיו המטדירות ביותר של לארס פון טרייר הושפעו מ"סולאריס", בראשן "אנטיכריסט".)

מה שכל כך כואב, כואב כי הוא כל-כך יפה; עד שנרצה לפעמים לחמוס אותו, כמו ד"ר סרטוריוס, אחד משני החוקרים שחיים בתחנה, או לנוס ממנו, כמו ד"ר גיבריאן, ידידו של כריס שהתאבד באותן נסיבות שכריס מצליח לבסוף לשאתן. סרטוריוס מייצג במחקריו הגרוטסקיים לפיתוח סם חיי-נצח את העמדה התוקפנית שעל כריס לנטוש: הצמא לידע ולכיבוש היקום ומסתריו, שדומה במהותו לניסיון 'לכבוש אישה'. הוא לא מתעניין במציאות ההווה החיה, אלא בהישגי העתיד עבור האנושות. אבל סרטוריוס גם מקפיד תמיד להסתיר בחדרו גזרי נייר שהוא מדביק על המאוורר, שמזכירים לו צליל רשרוש של עלוות עצים עדינה בכדור הארץ, דבר נחוץ כל כך לאדם.

בשלב כלשהו בסרט מודה כריס כמה אנוכי היה כשחשב שאינו באמת אוהב את הארי ונטש אותה בעת צרה, כיוון שנקרא לעיר מרוחקת לפרויקט שבו יכל לטמון את ראשו ולהסיח את דעתו מכל מה שממשי, בשם אמת מדעית כללית. הוא אומר שאולי מתה כי חשה שלא אהב אותה; הוא חשב שהיא לא באמת זקוקה לו וסלד מנואשותה לנוכחותו המלאה. רק מאוחר מדי הבין שעשה משגה גורלי וכמה יקרה הייתה לו.

טרקובסקי ראה חשיבות עליונה בניסיון להמחיש לצופיו שככל שישפטו את מופעי האגואיזם האנושי, את מערכת הדחפים של הזולת ואת אלימותו, גם את הנרקסיזם שלהם עצמם. בושתו של האדם בעצמו לא נועדה לגרום לו לסבול סתם, תפקידה הוא להניע אותנו לאהבה ואחריות, יגיד כריס בהמשך. "רק את מה שאיבדנו וסבלנו בגללו אנחנו יכולים באמת לאהוב", הוא אומר לד"ר סנאוט ברגע של התפכחות. כשהארי חושבת שכריס נעלם, היא פורצת דרך דלת ברזל ונפצעת אנושות. כל כך כבירה עוצמת הקשר הנפשי והגופני בין גברים לבין נשים. כיוון שהיא אינה באמת בן אנוש, טרקובסקי יכול לאפשר לה לעשות את הדבר הזה, וגם להחלים.

הסצנה שבה מרחפים כריס והארי בספריה מתחת לנברשת הגדולה היא אחד מהרגעים הגדולים בקולנוע. סביבם מונחים העתק פסל ונוס ממילו ופרוטומה של סוקרטס; טרקובסקי ביקש ליצור חווייה של ראייה ישירה באידיאות של היופי, של המוסר ושל האהבה. סרטיו של טרקובסקי הם מראה, כשם סרטו הבא. אין לתאר כיצד היה נראה עולמם של ארונובסקי, לינץ', מאליק או נולאן ללא השפעותיו של טרקובסקי, ואין לתפוס את מהלכה של התובנה התרבותית שהובילה ליצירתם של סרטים כמו "מטריקס", "מועדון קרב", "מלהולנד דרייב", "עץ החיים" או "התחלה", ללא השפעתו המכרעת של "סולאריס", גם אם הקדים את זמנו בכשלושים שנים. הקולנוע הוא מראה שמשקפת לצופה את עצמו, ובכך מאפשרת לו להיחלץ מתוך ה"מטריקס" שבנה לעצמו סביב עצמו, בשל פחדיו והתניותיו. רק מראה יכולה לאפשר הכלה.

כמו בספריו של דוסטוייבסקי ובסרטיו של רובר ברסון, זקוק כריס לעונש הטראגי שעשוי לזכך את אותה יוהרה שאינה יודעת למחול. המטריאליזם והדחייה שהוא דוחה את המין האנושי ואת החיים, את זולתו, הם סוג עמוק של נרקסיזם. הוא צריך להיזכר במה שאיבד ולכאוב אותו עד תום, ולחוש במלואה את עובדת אי מוסריותו כאדם. מהנקודה הזו יוכל לכרות ברית משוקמת עם הנשיות והרוך, הכוח ה"סולארי", ולהיות מקום מוגן ואוהב עבור זולתו. קרה שינוי, אין ציפייה לאור חיצוני, האור הוא פנימי. כך הוא שב אל בית אביו, שבשם ההומניזם והשירה טעה לשפוט ולנאץ תמיד את מי שאינו רוחני ואציל די הצורך, כדי לקלוט סוף סוף את אותו חום שניסה אביו להרעיף עליו לפעמים.

"סולאריס" היה מסר של הזדמנות רוחנית לאנושות במשבר, שהיא גם אנושות שפטורה מעול מוסכמות העבר. ילדותו של אדם, משפחתו, אהבותיו וכן כוחותיו של הטבע, הם הביטוי הגדול ביותר של אינסוף מגולם, ולא מרחבי הקוסמוס או אמיתותיהם הכלליות של הדת או המדע. הסרט רומז בסופו שהילדות והטבע הם כעין אלוהות טהורה, הגם שבלתי צפויה ואימתנית, שהאדם, כמו סיזיפוס, צריך לגלגל שוב ושוב את הסלע במעלה ההר כדי לשוב אל חיקה כילד אובד. השימוש בעולם כאביזר מטריאלי לא יוכל אלא להמיט עלינו חורבן פנימי וחיצוני - אולי בדמותה של שואה אקלימית.